ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה וגו' על ענין זה, עניין כלי כסף וכלי זהב ושמלות, הוצעו כמה פירושים שונים;7על עניין כלי כסף וכלי זהב ושמלות עי' בספרי La Questioned ella Genesi, עמ' 240–241. אבל גם הפירושים שנתפרשו לגנאי וגם הפירושים שנתפרשו בדרך אפולוגטית הם שטחיים ואינם חודרים לתוך משמעותו של הכתוב. הפירוש הנכון מבחינה אובייקטיבית יוצא, כמו שכבר הצעתי לפני שנים רבות (בשנת 1923), מתוך השוואת דברי פסוק זה למה שכתוב בדבר' ט"ו, י"ג–י"ד, על שילוח העבד העברי אחר שנות עבודתו. כתוב כאן: והיה כי תלכון לא תלכו ריקם, וכתוב שם: וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם. הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך וגו'. חוק זה שבס' דברים הוא בוודאי קדום, ואל תכנו ואל ניסוחו רומז במלים דומות הכתוב שלפנינו. העבדים העברים היוצאים ממצרים כבר עבדו את אדוניהם כמספר השנים שההשגחה העליונה קבעה מראש (ברא' ט"ו, י"ג; שמות י"ב, מ'־מ"א), ומתוך כך מגיע להם השחרור, ועם השחרור מגיעה להם ההענקה. כך דורש החוק, כלומר שכך דורש הצדק המוחלט, ואף על פי שאין בעולם בית דין שיוכל להכריח את מלך מצרים ואת משרתיו למלאות את חובתם, בית דין של מעלה דואג לביצוען של דרישות החוק והצדק, ומנהיג לפי כיוון זה את מהלך הדברים. בכלים שיתנו לכם המצרים בצאתכם תוכלו לקשט לא רק את הנשים, אלא גם את הילדים ואת הילדות שלכם, ושמתם על בניכם ועל בנתיכם, ונדמה יהיה בעיניכם כאילו נצלתם את מצרים. מלים אחרונות אלו נראות לנו מופרזות מאד אם רק נשים לב אל העושר העצום של מצרים ואל ערכם הצנוע של הכלים שיכלו בני ישראל לקבל מידי המצרים; אבל הכל יחסי, ובעיני העבדים העניים נדמה היה כאילו היו כלים אלו רכוש גדול (ברא' ט"ו, י"ד), וכאילו בקבלת רכוש זה הם ניצלו כביכול את מצרים.