התשובה הראשונה שנותן האלהים אל משה (גם כאן כתוב, כמובן, ויאמר אלהים אל משה בשם אלהים), היא זו: אהיה אשר אהיה. בוודאי אין לחפש במלים אלו רעיון פילוסופי או תיאולוגי כפי תפיסות התקופות המאוחרות, ואין למצוא בהן אלא רעיון פשוט מאד, קשור במלה אהיה שכבר נאמרה למשה בפס' י"ב: כי אהיה עמך. יש כאן פירוש של שם ה', מלשון היה. תהיה האיטימולוגיה של השם מה שתהיה (את ההצעות השונות שהוצעו על איטימולוגיה זו יוכל הקורא למצוא במאמרי שמות אלהים באנציקלופדיה המקראית. ערך אלהים), התורה רואה בו לשון היה–הוה. והפירוש הניתן כאן הוא מעין ההווה. צורת הפועל שאנו קוראים לה היום "עתיד" יכולה להורות בעברית קדומה על כל זמן וזמן, עבר והווה ועתיד, וקרובה היא במקצת שימושיה ל"הווה" של העברית המודרנית. והשם שבני אדם מכנים בו את אלהי ישראל, שם ה', הוא "עתיד" בגוף שלישי, ופירושו הנמסר כאן בכתוב הוא מעין "יהיה". לפיכך כשניתן הפירוש בפי ה' עצמו נאמר הוא בגוף ראשון (עיין על כך רשב"ם): "אהיה". והכוונה: אני הוא ההווה עם בריותי (השוה ברכות ט' ע"ב) בעת צרתם ודחקם, כמו שכבר אמרתי לך כי אהיה עמך (פס' י"ב), לעזור להם ולהושיעם. ואני הוא הווה אשר הווה, תמיד, וכשם שאני הווה עמך, כך אני הווה עִם כל בני ישראל המשועבדים ועם כל מי שזקוק לעזרתי, גם עכשיו גם להבא. ועוד כלול בפירוש זה הרעיון של קיום ההבטחות: אני ההווה אשר הווה תמיד, שווה תמיד לעצמי ולפיכך נאמן לדברי ומקיים דברי (השווה מכילתא דרשב"י על שמות ו', ב'). וכשהכירו בני ישראל, אחר יציאתם ממצרים והצלתם מיד חיל פרעה הרודף אחריהם, שבאמת הווה ה' עמם ומקיים להם הבטחותיו, הצהירו בשירת הים (ט"ו, ג'): ה' שמו, כלומר שהוא נאה לשמו ושמו נאה לו, וכפי שמו כך פעולותיו.
התשובה הניתנת למשה כוללת רק מלים אלו, אהיה אשר אהיה, ולא יותר. מה שכתוב בחלק השני של פס' י"ד, הפותח ב־ויאמר שני, יש להבינו כפי מה שביארתי במה פעמים בס' בראשית את הכפילות ויאמר–ויאמר: ויאמר הראשון מביא את המלים שנאמרו, ואילו ויאמר השני אינו מביא אלא את הסבר כוונתן הפנימית של מלים הללו. על שאלתו של משה: מה אומר אליהם אם ישאלוני מה שמו של שולחי, באה התשובה: אהיה אשר אהיה, וכוונתה של תשובה זו היתה: כה תאמר לבני ישראל: אהיה [אשר אהיה] שלחני אליכם, כלומר: מי ששלחני אליכם הוא האל האומר על עצמו אהיה.