חלק ג: המשכן והעבודה36על הדעות החדשות בעניין המשכן עי': W. F. Albright, FSAC, p. 203; F. M. Cross, BAr 10 (1947), pp. 45–68. (כ"ה–מ')
פרשה ראשונה: הוראות למלאכת המשכן (כ"ה, א' – ל"א, י"ח)
סדר תרומה
כדי שנוכל להבין את משמעות המשכן ואת מטרתו, עלינו לשים לב לכך, שבני ישראל, לאחר שזכו להתגלות האלהים בהר סיני, עמדו לנסוע משם ולהתרחק ממקום ההתגלות. עד שהיו חונים במקום, מרגישים היו את קרבת האלהים; נסעו, נדמה היה בעיניהם כאילו נתפרדה החבילה, אלמלא שהיה בתוכם מעין סמל מוחשי לנוכחות ה' בתוכם. לשמש סמל כזה נועד המשכן. ולא לחינם סודרה פרשה זו מיד אחר הפרשה המספרת על כריתת הברית בהר סיני. הקשר שבין ישראל ובין המשכן הריהו המשך מתמיד של הקשר שנוצר בהר סיני בין העם ובין אלהיו. בני ישראל השוכנים לשבטיהם בכל חנייה וחנייה יכולים לראות מכל עבר את המשכן העומד באמצע המחנה, ומציאותו של המשכן לנגד עיניהם מוכיחה להם, כי כשם שהיה כבוד ה' שוכן על הר סיני כך הוא שוכן בתוכם בכל מקומות נדודיהם במדבר. ולזה מתכוון הכתוב באמרו (כ"ה, ח'): ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וכן מתכוונת לזה ההקבלה הברורה שבין דברי הסיום של הפרשה הקודמת על השראת השכינה בהר סיני ובין דברי הסיום של הספר, המתארים בביטויים שווים את השראת השכינה במשכן (עי' להלן בפירושי על פסוקי הסיום). כיצד יכלה דווקא צורתו של המשכן לעורר בלב העם את רגש הבטחון בנוכחותו של ה' בתוכם, יתברר להלן בפרטות.
לפי הדעה שהיתה רווחת בחוגי חוקרי המקרא בלא התנגדות רצינית עד לפני זמן קצר, המשכן לא היה ולא נברא. הפרשיות המדברות על אודותיו שייכות לפי דעה זו לשכבות שונות של החיבור הכוהני P, וכתיבתן חלה בימי הבית השני; וכל העניין אינו אלא תמונה דמיונית שיצרו להם הכהנים באותם הדורות, על סמך זכרונות בית המקדש של שלמה. היום הולכת ומתגברת, ביחוד בקרב החוקרים העוסקים בארכיאולוגיה של המזרח הקדמון, הנטייה להניח שיש כאן, לכל הפחות בעיקר הדברים, מסורת קדומה ונאמנה. אבל עדיין יש מקום למחקר נוסף, ולמחקר נוסף זה יוקדש המשך דבריי בשורות הבאות.
גם בעניין זה, כבשאר חלקי הספר, יהיה עיקר כוונתי לפרש ולבאר את דברי הכתוב. על כל פנים, מובן מאליו שהבנת הכתוב על בוריו עלולה להפיץ אור גם על הבעיה ההיסטורית. ואני רוצה לגשת אל עבודתי בלי שום משפט מוקדם, ולהניח לכתוב שידבר בעצמו.
לפני שאתחיל לפרש את הכתובים לפרטיהם. נדמה לי מן הראוי להקדים הערות אחדות.
ראשית כל, יש לשים לב לכוונתן של הפרשיות העוסקות במלאכת המשכן. כשם שחלקיה הסיפוריים של התורה אינם מתכוונים ללמד היסטוריה לשם היסטוריה, אלא למסור על ידי סיפור דברים הוראות דתיות או מוסריות או לאומיות, כך אין פרשיות אלו מתכוונות ללמד פרק בקדמוניות הפולחן הישראלי לפרטיהן ולדקדוקיהן, אלא למסור הוראות על הרעיון העיקרי של נוכחות השכינה בתוך מחנה ישראל, ולתאר בפרטות מה שנחשב מועיל להשגת המטרה. כלומר מה שהיה יכול לעורר בלב הקורא את הרושם המבוקש. אין רצוני להגיד בזה, שיש למצוא בדברי הכתוב אליגוריה כל שהיא: כל ההצעות המרובות והשונות שהוצעו לשם פירוש אליגורי של מלאכת המשכן אין להן שום ערך מבחינת פשוטו של מקרא. רצוני לציין רק את הדבר, שבכדי להשיג את מטרתה השתמשה התורה באמצעים שונים, המתאימים לרוחם של הדורות הקדומים, ובין השאר בהרמוניה המספרית, שהיתה מדברת על לבם של אותם הדורות. ויש בפרשיות אלו מספרים שלא נאמרו אלא לשם יצירת הרמוניה שכזו, המיוסדת במקצתה על השיטה העשרונית, ובמקצתה על מספר שבע ועל שיטת השישים, כפי שיתבאר בפרטות להלן. ודי בהערה זו ליישב כמה קושיות שהוקשו ושהביאו חוקרים רבים לכלל דעה, שאין תכנית המשכן שבמקרא בת ביצוע למעשה.
ועוד דבר. בהתאם לתכליתה, לא דאגה התורה למסור במפורש את כל הפרטים שהיו נחוצים אילו היתה כוונתה לתאר בדייקנות מלאה את המשכן ואת כליו, ולמסור הדרכה מספקת למי שירצה ליצור משכן וכלים כדוגמתם. הרבה ממה שהיה נחוץ לשם כך חסר מן הספר. לפיכך הנסיונות שנעשו לשם ריקונסטרוקציה מפורטת של המשכן ושל כליו תלויים ברובם על בלימה. ומאד מעניין הדבר, שדווקא במקומות שבהם מורגש ביותר חוסר הפרטים בכתוב נאמר שהראה ה' אל משה דמות הדבר שעליו לעשותו, כאילו יתכוון הכתוב להגיד שמה שלא נאמר במפורש בתיאור שבדברים הראו לו למשה מן השמים במחזהו. לפיכך עלינו להיזהר מלהשלים בדמיוננו מה שלא נמצא במפורש בכתוב. וגם מלהסיק מסקנות בבעיה ההיסטורית מתוך חוסר שלמותם של התיאורים בכתוב.
לשם הבנת הכתובים וכוונתם נוכל להיעזר מצד אחד בממצא הארכיאולוגי של ארץ ישראל ושל הארצות השכנות, ומצד שני במה שנוכל ללמוד בדבר המנהגים וההשקפות של התקופה הקדומה מתוך הספרויות והתעודות של עמי המזרח, שהרי דווקא מתוך ידיעה בעולם שבו היו חיים הדורות הראשונים של עם ישראל נוכל להבין את רגשותיהם הם, ואת הרושם שהם היו עלולים לקבל ממה שהיה ניתן לנגד עיניהם. גם העיון בעדויות אלו יאפשר לנו להבין כמה דברים שהתקשו בהם המפרשים, ולתרץ קושיות רציניות כגון זו של שיתוף הקרשים, שהם אלמנטים של בניין קבוע, עם היריעות. שהם אלמנטים של אהל העשוי להיטלטל ממקום למקום.
וכן נוכל להיעזר בתיאורים המפורטים שבברייתא דמלאכת המשכן ובמקומות המקבילים בספרות התלמודית, אבל לא בלי זהירות. מכיון שהרבה ממה שכתוב שם מיוסד על דרש המקראות שלא כפשוטם, והרבה מיוסד על המציאות המאוחרת שבבית השני.
לשם הבנת העניין חשובה מאד העובדה שלא פעם ולא פעמיים נאמר שהראה ה' למשה את תבנית המשכן ואת תבנית כליו (כ"ה, ט', מ'; כ"ו, ל'; כ"ז, ח'; במד' ח', ד'). פירוש הדבר שחזה משה במחזה נבואי את מושב האלהים אשר בשמים, ומוטל היה עליו להקים בתוך מחנה ישראל משכן דומה לצורה שראה במחזהו, מקדש של מטה מקביל למקדש של מעלה. שני המושגים, מושג ראיית התכנית במחזה ומושג ההקבלה שבין מקדש של מטה לבין מקדש של מעלה, אינם מוגבלים בפרשיות אלו בלבד. גם בס' יחזקאל ניכר הדמיון שבין מעשה המרכבה שראה הנביא ובין כפורת הכרובים שעל הארון. ובהמשך הספר מסופר על המחזה של תבנית המקדש העתיד להיבנות. ובס' דברי הימים (א' כ"ח, י"ט) נאמר שתבנית בית המקדש של שלמה היתה "בכתב מיד ה' ". והרעיון השכיח בחוגי חז"ל שבית המקדש שבירושלים היה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה בוודאי אינו חידוש שחדשו חז"ל מלבם, אלא מסורת קדומה היתה בידם על כך.
רעיונות דומים, למרות ההבדלים העיקריים שבתפיסת האלהות ובתפיסת יחסיה אל האדם, נמצאים גם בקרב אומות העולם, בגליל A של גוּדֶאַ מסופר שהאל נִנְגֻרְסֻ הראה לגוּדֶאַ בחלומות לילה את דמות המקדש שהיה עליו לבנות, ומסר לו את התבנית בכתב. ואנשי בבל, המתפארים בהיכל המהודר של מרדוך שבעירם, המכונה בשם אֶסַגְלַא, היו סבורים שהיכל זה היה עומד כנגד אֶסַגְלַא של מעלה.
מכיון שדיברה התורה כלשון בני אדם ופנתה אל בני אדם, אין להתפלא על הדבר, שהיא קבעה בעד דור המדבר דברים מתאימים למושגים ולדרכי החשיבה של אותה התקופה, בשינויים מתאימים לרוח האמונה הישראלית. ואם אנו מעיינים בספרות הזמן והסביבה, אנו מוצאים תמונה דומה, חוץ מן השינויים האלה, למה שמתואר כאן במקרא.
כשמדברים בני כנען על מושבו של אֵל אבי האלים ועל מושבם של יתר האלים, מכנים אותם בשם משכן ובשם אהל, דווקא שני המונחים הבאים בתורה: ולא שתי מלים שפירושן משכן ו־אהל, אלא ממש משכן ו־אהל, אות באות. מסופר, למשל, בעלילה האוגריתית על המלך כרת, כי לחגיגת חתונתו של כרת באו אֵל ויתר האלים לברכו בפריה ורביה ובהצלחה, ואחר כך חזרו למושבותם: "ואתיו האלים לאהליהם, משפחת אֵל למשכנותיהם". (לוח III K, ג', 19־18; וכיוצא בזה בעלילת דניאל, לוח II D, ה', 31–33). ואם נניח, שיש כאן ביטויים פיוטיים ארכאיים, המשמשים בדרך השאלה בהוראת מושב ודירה בכלל, מכל מקום מוכיחים הם שהכנענים היו מעיקרם מתארים להם את מקום מושבם הקוסמי של אלהיהם בצורת אהל ומשכן. ולא זו בלבד. משכנו של אל הכנעני עשוי קרשים, ממש קרשים כמונח שבתורה (כמה פעמים נזכרים בשירי אוגרית קרשי אל), וקרשים אלו מיוסדים על אדנים (לוח V AB, ה', 17), כקרשי המשכן המקראי. לפיכך אין להתפלא, כפי שהתפלאו רוב החוקרים. על השיתוף של אהל ושל קרשים בתיאור שבתורה, ואין למצוא, בשיתוף זה שום קושי.
ומה שאמרנו על צורתו הכללית של המשכן ניתן להיאמר גם על חפצי הקודש שבתוכו; אף הם מתאימים למושגי הזמן. באחד משירי אוגרית, המספר במיוחד על בניין היכלו הקוסמי של בעל, מתוארים הרהיטים שהוכנו בעד היכל זה (לוח II AB, ב', 1 ואילך), והם: כיסא; הדום; מנורה; ארגז בעל מגרות; שולחן עם כל כליו; ומיטה. הארגז והמיטה צריכים לפי המחשבה האלילית, המתארת לה אלים דומים לבני אדם בכל דבריהם: צריכה לו לבעל מיטה לשכב עליה, וצריך לו ארגז ובו מגרות רבות כדי להניח בתוכן את בגדיו ואת יתר חפציו. כמובן, לפי ההשקפה הישראלית אין מקום לכל זה, ואין רהיטים כאלה נמצאים במשכן הישראלי. אבל כיסא יש בו: הוא כפורת הכרובים פורשי הכנפים והיוצרים בכנפיהם הפרושות כיסא לה' יושב הכרובים והסמוי מן העין (על עניין זה עי' עוד להלן); והארון שמתחת לכפורת הוא הדום רגליו של ה' (גם על זה עי' להלן); המנורה והשולחן וכליו מקבילים הקבלה שלמה. אשר למזבח הזהב, אינו בא בפרשה זו אלא כתוספת בסופה, ואינו מעיקר העניין.
הקבלה זו למושגי התקופה הקדומה מוכיחה בבירור, שאי אפשר ליחס את חיבור הפרשיות של מלאכת המשכן לתקופת הבית השני. הכהנים שבאותו הזמן לא היו יכולים לדעת מה היו חושבים בני הדורות הקדומים. ומכאן מסקנה חשובה גם בנוגע לבעיה ההיסטורית: אם תוכן הכתוב מתאים לדור המדבר, אין שום סיבה להטיל ספק בהיסטוריותו.
פיסקה ראשונה: תרומת המשכן (כ"ה, א'–ט')
וידבר ה' אל משה, בהיות משה על הר סיני כפי מה שכתוב בסוף הפרשה הקודמת (כ"ד, י"ח), דיבור ארוך ומפורט, הנמשך עד סוף סדר כי תשא (ל', י'), והמושלם בשורה של הוראות נוספות, המגיעות עד ל"א, י"ז.