לא תטה משפט אביונך בריבו, מתמיה לכאורה, מאחר שכבר נאמר בפס' ג': ודל לא תהדר בריבו, ונראה כחזרה מיותרת. אבל אפשר להניח שהשם אביון כאן אינו השם הרגיל שפירושו עני ודל, אלא שם אחר, מן השורש אבה־אבי ابى שבלשונות שמיות אחרות, ואולי מעיקרו גם בעברית, פירושו מֵאֵן, לא רצה. לפי זה יורה השם כאן על המתנגד, היריב, ויהיה מעין נרדף לשמות אויב ושונא, ועל פי משמעות זו יובן יותר השימוש בכינוי הסופי של גוף שני, ־ך, שלא היה מוצדק אילו היתה הכוונה לאביון בהוראתה הרגילה של מלה זו (המצב שונה בדבר' ט"ו, י"א: לאחיך לעניך ולאביונך בארצך). ואז יש לנו כאן אזהרה מקבילה לשתי האזהרות הקודמות: כשיהיה עליך לשפוט בין אויבך ובין איש אחר, אל תטה את המשפט נגד אויבך מפני שהוא אויבך. בשלושת הפסוקים של השלישיה באים אפוא שלושה נרדפים: אויבך – שונאך – אביונך, כשם שבאו בשלושת הפסוקים י"ז–י"ט של פרק כ"ב שלושה נרדפים לדין מוות. שלישיה זו סודרה במקום זה משום אסוציאציה בצורה ובתוכן: בצורה, הואיל והפסוק האחרון שבה דומה לפס' ג'; בתוכן, הואיל וכוונתה של האזהרה השלישית, שלא להטות את משפט האויב, קשורה בעיקר תכנה של הפיסקה: מידת הצדק כלפי כל בן אדם.