1
וכשם שהוא משתחרר מעול עבודתו הקשה במשך שנה אחת אחר כל שורה של שש שנים, כך הוא משתחרר מעול עבודתו הקשה במשך יום אחד אחר כל שורה של ששת ימים: אמנם ששת ימים תעשה מעשיך, אבל רק ששת ימים, וביום השביעי (וי"ו של ניגוד) תשבת, תחדל מכל מעשה (על הפועל שבת ועל הוראתו השלילית, שלא לעשות מלאכה, ועל הרמז שבו לשם יום השבת, עי' בפירושי לברא' ב', ב', עמ' 39–40). למען ינוח אתך כל בריה שבמשך ששת ימי החול אתה מכריח לעבוד בעדך, כגון שורך וחמורך, ולמען ינוח וינפש אתך בן אמתך, העבד העובד בשירותך, והגר הגר אתך והנמצא בקרבך במצב העלוב של מי שגר בארץ נכריה. גם כאן ניכרת תקבולת שירית, ואתה קצב שירי. יום השבת מפני חשיבותו העקרונית נזכר כבר בעשרת הדיברות: כאן בא זכרו במקומו, בשורת הימים המוקדשים למנוחה ולעבודת ה'.