והשביעית (וי"ו של ניגוד), כלומר: אבל במה שנוגע לשנה השביעית (המלה באה ביחס התלוי), תשמטנה, את ארצך, ונטשתה: לא תזרע אותה ולא תאסוף את תבואתה. אלא תניחנה לעצמה, ואכלו את היבול שהיא תביא מאליה אביוני עמך. יבול זה לא יהיה רכוש פרטי שלך ולא של שום איש אחר, אלא יהיה הפקר, ויוכלו ליהנות ממנו האביונים שאין להם נחלת שדה וכרם, ויתרם של האביונים תאכל חית השדה, שהרי אף החיות הן בריותיו של ה', ואף להן יש חלק במתנות ידו. וכפי מה שתעשה לשדה התבואה שלך, שתזרעהו שש שנים ותשמטהו בשנה השביעית, כן תעשה לכרמך וכן לזיתך: לא תעבוד אותם בשנה השביעית. ויבולם שהם יתנו בשנה זו יהיה הפקר ויהיה ניתן לכל מי שירצה ליהנות ממנו, לאביונים וגם לחית השדה. על הביטוי כן תעשה השווה למעלה כ"ב, כ"ט, ודבר" כ"ב, ג', ועוד; ואולי היה זה ביטוי רגיל בלשון החוקים בישראל.
על הבאת מצוות התלויות בארץ בפרשה זו עי' מה שכתבתי למעלה, בפירושי על כ', י'.
פיסקה זו, האחרונה בפיסקות המשפטים והחוקים, מקבילה אפוא לראשונה, על עניין העבד העברי, (כ"א, ב–ו): בשתיהן מדובר על עבודת שש שנים ועל החופש מן העבודה בשנה השביעית. כל בן ישראל דומה לעבד העברי בזה. שאף הוא לא יעבוד אלא במשך שש שנים רצופות, ולאחר פרק זמן זה אף הוא ישתחרר, בשנה השביעית, מעול העבודה הקשה.