Cassuto on Exodus 22:4

פיסקה שביעית: המבעה וההבער (כ"ב, ד'־ה')
שני העניינים הנידונים בפיסקה זו באים זה מצד זה גם בחוק החתים (סעיפים 105–107), ואולי היו קשורים יחד במסורת המשפטית. ניכר כאן בבירור משחק מלים בשימוש הפועל בער בשתי הוראות שונות ובסמיכותו לשם בעיר. אמנם אפשר הדבר, שהגירסה שלפני חכמי המשנה בפס' ד' היתה‏ כי יבעה, ומכאן המונח‏ מבעה הרגיל בלשון המשנה (והשווה גם המשך הפסוק במהדורה השומרונית); ואולם על כל פנים גם בין הפעלים בעה ו־בער יש דמיון רב בצלצול. השימוש במשחק מלים, העתיד להימצא עוד במקומות אחרים של חוקים אלו (כ"ב, ט', י"ב, כ"ד; כ"ג, ב', ה'), היה מכוון לעזור לזכרון. אחר הרישא, כי יבער איש שדה או כרם, מבאר הכתוב בעצמו את פירושו של הפועל יבער, והוא: ושלח (וי"ו של הסבר) את בעירה, כלומר את צאנו או את בקרו (ולפי זה יהיה הפועל יבער נגזר מן השם בעיר, או בניין גורם מן השורש בער שבבניין הכבד פירושו לחך, אכל את העשב), ובער הבעיר בשדה אדם אחר (פי דרש חז"ל הפועל ושלח מורה על נזקי הרגל והפועל בער שאחריו מורה על נזקי השן),‏ מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם לבעל השדה הניזק. לפי החוק החתי (סעיף 107) מוטל על בעל הבעיר תשלום כסף, ולפי החוק של ח'מורבי (סעיף 57) פיצוי בעין. התורה מביטה על עניין זה לא רק מבחינה משפטית, אלא גם, וביחוד, מבחינה מוסרית, בהתאם לדברי הנביא (ישע' ג', י"ד): ואתם בערתם הכרם, גזלת העני בבתיכם, ומקפידה על כך, שגם במקרה זה יהיה העונש מידה כנגד מידה, ויהיה עונש חמור, תשלום דווקא מן העידית, ממיטב שדהו וממיטב כרמו של המזיק.