1
פיסקה חמישית: השור והבור (כ"א, כ"ח–ל"ו)
במסורת המשפטית של המזרח הקדמון היתה נגיחת השור הדוגמה הטיפוסית לנזיקין הנגרמים מחמת בהמה או חיה ביתית. בחוקים הקדומים של אֶשְׁנֻנַּ, נזכרת יחד עם דוגמה זו גם הדוגמה של נשיכת כלב שוטה. בחוקי ח'מורבי נשארה רק נגיחת השור, וכך הדבר בתורה. הדנה על העניין כדי לחדש בו את חידושיה. וכי יגח שור את איש (אף על פי שאין השם איש מיודע, באה לפניו המלית את כדי שלא יובן: שור של איש) או את אשה, ומת האיש או האשה, סקול יסקל השור (חידוש במקרא, לפי העקרון שבברא' ט', ה': ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש, מיד כל חיה אדרשנו), ולא יאכל את בשרו (גם זה חידוש, איסור מאכל מבחינה דתית), ובעל השור נקי. גם לפי חוקי ח'מורבי, סעיף 250, אין במקרה בזה תביעה כלפי בעל השור. על המלית את במשפט סביל (יאָכל) עי' גם כ"ז, ז'.