מצוות השבת נכללת בעשרת הדיברות משום כוונתה העיקרית, שהיא להכיר ולהעיד כי ה' הוא בורא העולם.27על עניין יום השבת וקודמיו בתרבות המזרח הקדמון עי' מה שכתבתי בספרי מאדם עד נח, עמ' 40–44, והביבליוגרפיה שרשמתי שם, עּמ' 212.9; ועבשיו מאמרו של טור–סיני ב– Bibliotheka Orientalis 8 (1951), pp. 14–24 אלמלא כוונה כללית זו, הקושרת את השבת אל רעיון יסודי ביחסם של בני ישראל אל האלהים, לא היה כאן מקום למצווה זו, כשם שאין כאן מקום ליתר המועדים המיוחדים, ואף לא לפרטי שמירת השבת, חוץ מן הכלל של שביתה מכל מלאכה.
על המושג של שבוע ימים במזרח הקדמון עיין מה שכתבתי למעלה בפירושי על ט"ז, ה'. ועוד רמזתי שם לעניין השבת המיסופומטית, שכבר דנתי עליו בפרטות בפירוש על ברא' ב', ג'. לא יהיה כאן מן הצורך לחזור על כל מה שכתבתי שם, ודי יהיה להזכיר בקיצור ראשי פרקים. בשם shabattu או shapattu היו הבבלים והאשורים מכנים את יום מילוי הלבנה, יום ט"ו בחודש, הנחשב במיוחד לפולחנם של אֵל הירח ושל האלים הקרובים לו. וכמוהו חשובים לעניין הפרי־היסטוריה של השבת הישראלית גם הימים ז', י"ד, כ"א, כ"ח בחודש, אף הם בעלי אופי מיוחד בלוח המיסופוטמי: קשורים הם בארבעת מראות הלבנה, ורחוקים הם זה מזה בשבעה ימים, חוץ מיום ז', הבא שמונה ימים אחר יום כ"ח של החודש הקודם אם חודש זה היה חסר, או תשעה ימים אחריו אם חודש זה היה מלא. כל הימים האלה, גם יום מילוי הלבנה וגם יתר הימים הנ"ל, נחשבים היו לימים רעי מזל, שבהם ראוי לו לאדם לענות את נפשו, להינזר מן התענוגים, ולהימנע מלעשות פעולות חשובות, כי הן לא תצלחנה. השבת הישראלית נקבעה כנראה בניגוד לשיטה המיסופוטמית, ואופיה חידוש גמור. אינה יום מילוי הלבנה, ואף לא יום אחר תלוי במראות הלבנה: היא יום שביעי בסדר מתמיד, עצמאי ומשוחרר מכל קשר באותות השמים; לא יום נועד לפולחן צבא השמים, אלא יום מקודש למי שברא את צבא השמים כשם שברא את כל יתר חלקי העולם; לא יום של עינוי נפש ושל רוע מזל אלא יום של מנוחה ושל ברכה (עיין כאן פס' י"א: על כך ברך ה' את יום השבת, וכיוצא בזה ברא' ב', ג'); לא יום שאין עושים בו מלאכות חשובות משום חשש שמא לא תצלחנה, אלא יום שבו מתרומם האדם מעל הצורך לעבודה הקשה המוטלת עליו ביתר הימים לשם פרנסתו, ונעשה בזה דומה לאלהים, אשר נח וינפש לאחר בריאתו של עולם.
על ידי כל השינויים האלה לבשה השבת הישראלית צורה חדשה ומקורית בהחלט, צורה נשגבה ונעלה לאין ערך על כל מה שקדם לה, ונעשתה לנכס יקר לישראל ולכל העמים שקיבלו אותה ממנו. ולכל זה מתאים ניסוח הכתוב: זכור את יום השבת הידוע לך כבר, אבל זכור אותו כדי לקדשו, כלומר להעלותו ולרוממו ממעל לשטח הרגיל (לשון קדושה פירושה היבדלות ואצילות).