Cassuto on Exodus 20:1

פיסקה רביעית: עשרת הדיברות²⁶על הדעות השונות שהובעו בעניין עשרת הדיברות עי' במאמרי דברות (עשרת) העומד להתפרסם בכרך ב' של האנציקלופדיה המקראית; ושם ביבליוגרפיה מפורטת. (כ', א–י"ז)
אנו מגיעים עכשיו אל שיא הספר כולו, אל העניין המרכזי והנשגב ביותר, שכל מה שקדם מתכוון כאילו להכינו, וכל מה שיבוא אחריו הריהו מעין תוצאה שלו ותוספת עליו.
עד לפני זמן קצר היתה הדעה הרווחת בקרב החוקרים שעשרת הדיברות, אפילו בצורתם המקורית והקצרה ביותר, היו פרי התפתחות מאוחרת בתרבות ישראל, ושהם מבוססים על תורתם של הנביאים. לפי דעת רבים יש לראות בהם אף עקבות תנאי חייהם של בני ישראל אחר חורבן הבית הראשון. היום, על סמך העיון בתורת המוסר של המזרח הקדמון, וביחוד במה שכתוב ב"וידוי השלילי" שב"ספר המתים" המצרי (מאה ט"ו בקירוב לפסה"נ) ובטכסטים המיסופוטמיים לכפרת העוונות שבסדרת שׁרְפֻּ (מאותו הזמן או מזמן מאוחר במעט), הולכת וגוברת הסברה, שאין בתכנם העיקרי של עשרת הדיברות שום דבר שלא היה אפשר להיאמר בדורו של משה, ושלפיכך יש ליחס למשה את צורתם המקורית, הכוללת רק משפטים קצרים ולפּידאריים מעין: אנכי ה' אלהיך – לא יהיה לך אלהים אחרים – לא תעשה לך פסל כל תמונה – לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא – זכור את יום השבת – כבד את אביך ואת אמך – וכו' וכו', ובכל השאר אין לראות, לפי סברה זו, אלא תוספות שהלכו ונתוספו במשך הזמן, ביחוד לפי רוחו של ס' דברים. ואולם כל עצם השיטה, שלפיה אין ליחס לדורו של משה אלא השקפות ורעיונות שהיו כבר במציאות באותה התקופה או שיש לראות בהם התאמה לתנאי החיים שהיו אז קיימים, מיוסד על משפט קדום, והוא שאין בעולם אפשרות של ריפורמה נועזה, ושאין להניח חידוש יסודי או מהפכה רוחנית בלי התפתחות הדרגתית. וככל המשפטים הקדומים, אף זה אין לו הצדקה מבחינה מדעית טהורה. אם אנו רוצים לדון בלי שום משפט קדום, עלינו להכיר כי לגבי ההשקפות השוררות בקרב עמי המזרח הקדמון יש כאן חידוש יסודי ומהפכה רוחנית.
החידוש היסודי הריהו, ראשית כל, בתפיסה הטרנסצנדנטאלית המוחלטת של האלהות: חידוש יסודי אפילו לגבי הנטייה, שרגילים לקשרה בשם המלך המצרי אח'נאתן או בחוג מסויים שלפניו ומסביב לו, להשלטת אל אחד, הוא כדור השמש, אתן שמו. אתן הוא עדיין גוף בטבע וכוח בטבע, ומלך מצרים הוא הגשמתו בצורת אדם, ואילו אלהי ישראל הוא מחוץ לטבע וממעל לו, וכל הטבע כולו, השמש והירח וכל צבא השמים והארץ מתחת והים אשר מתחת לארץ וכל אשר בהם, כולם בריותיו שהוא ברא כרצונו. כבר עמדנו על כך בפירושנו על פרק י"ט, וכבר ראינו שם שלפי תפיסת התורה יש בין הבורא ובין הנבראים גבול מוחלט, שאין שום בריה מן הבריות יכולה לעברו.
מתפיסה עיונית זו יוצא חידוש מעשי. והוא שאי אפשר לתאר את האלהים בשום תמונה חמרית כל שהיא, שהרי כל תמונה דומה היא לדבר מה שבטבע, ולא תוכל להתאים אף מרחוק אל האופי המוחלט והטרנסצנדנטאלי של אלהי ישראל.
גם בעניין השבת נתחדש חידוש חשוב. כפי מה שייאמר במפורט להלן, שם השבת וקשרו של שם זה ביום מסויים היו ידועים כבר במזרח לפני התהוותו של עם ישראל, אבל בישראל קיבלה השבת אופי חדש ומשמעות חדשה, ונעשתה ליצירה מקורית חדשה.
חידושים אלו, המהווים ריפורמה מהפכנית, היו צריכים הנמקה. אי אפשר להנהיג חידושים כה חשובים בלי נתינת טעם והסברה. לפיכך מן הצורך היה להאריך קצת בדיברות השייכים לעניינים אלו. באיסורים מעין לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב, לא היה צורך בנתינת טעם, שהרי אלה הם עקרונות שכל חברה מאורגנת אינה יכולה להתקיים בלתם, ומקובלים היו כבר בכל עמי התרבות. לפיכך אפשר היה להביאם בצורה לפידארית ומוחלטת. אבל בדיברות הראשונים לא כך הדבר, ומשום כך אין להניח, שכל הנימוקים הניתנים בהם נתוספו לאחר זמן: הכרחיים הם בשעתם ובמקומם.
קבוצה של עשר עשר מצוות נמצאות גם במקומות אחרים בתורה, ומכאן נתעוררה בעיה שתפסה מקום חשוב במחקר המקראי. רבים סברו שעשרת הדיברות המקוריים אינם אלה שבפרק כ', אלא קבוצה אחרת של עשר מצוות, היא סדרת המצוות המעשיות שבפרק ל"ד, פס' י"ד–כ"ו. דעה זו, אחר רמז שנרמז לה בתקופה הקדומה, בספר יווני מסוף המאה החמישית לספירת הנוצרים, הוצעה בעבודת עלומים של גאֶתי, ומכיון שהסכים לה ולהאוזן וביסס אותה על יסוד מדעי, זכתה להצלחה, ועד לפני זמן מה היתה רווחת במדע המקרא. היסוד העיקרי שלה הוא בהשקפה המקובלת בקרב חוקרי תולדות הדת והתרבות, שפולחן קדם למוסר בזמן; מכיון שעשר המצוות שבפרק ל"ד הן פולחניות בהחלט, ואילו המצוות שבפרק כ' הן כמעט כולן מוסריות, אלה שבפרק ל"ד הן הקדומות ביותר. היום תש כוחו של יסוד זה. אם גם נסכים להנחה המקדימה את הפולחן למוסר בהתפתחות התרבותית של המין האנושי, הדברים אמורים במה שנוגע לשלבים הפרימיטיביים של תולדות התרבות. אבל היום ידוע בבירור שדורו של משה לא היה בשום פנים דור פרימיטיבי, וקדמו לו מאות שנים ואלפי שנים של תרבות מפותחת. ויתר על כן אפשר להגיד: כל הבעיה על היחס שבין פולחן למוסר היא מיותרת אם רק נבין על בוריים את הכתובים שלפנינו.
וכדי להבינם, יש להעיר ראשית כל על טעות מיתודית שטעו רוב החוקרים שטיפלו בעניין. הם דנו על עשרת הדיברות כעל תעודה בודדת, כעל חטיבה בפני עצמה. אבל מי שמנתק קטע ספרותי מסביבתו סותם לפניו את הדרך להבנתו. עשרת הדיברות נמסרו לנו מתוך סביבה מסויימת, ואין לדון עליהם אלא בקשר לסביבה זו. הם נמצאים כאן בתוך הסיפור על כריתת הברית בין ה' ובין ישראל, הברית שהוצעה לישראל לפי י"ט, ה'־ו'. ברית זו, כפי שראינו, פירושה התחייבות הדדית: העם מקבל עליו לשמוע בקול ה', כלומר לציית למצוותיו, ולשמור את בריתו, ביטוי נרדף לקודם, שפירושו לקיים את תנאי הברית שהם הם מצוותיו, ותמורת התחייבות זו מקבל ה' עליו להתייחס אליהם כאל עם סגולה מתוך עמי הארץ, ולעשותם ממלכת כהנים, המשרתים את שירות עבודתו בתוך האנושות, וגוי קדוש, מקודש ביחסו המיוחד אל האלהות ובשמירת משמעת מיוחדת. תנאי הברית, כלומר מצוות ה' המוטלות על ישראל, יתבארו להלן, מפס' כ"ב שבפרק כ' עד סוף פרק כ"ג, ובתוכם תבואנה גם מצוות פולחניות וגם מצוות מוסריות (אם מותר להשתמש בביטויים מודרניים אלו ולקבוע שניות שבוודאי לא היתה מורגשת בימי משה). וגם מצוות שייכות לחיי החברה, שעל אופיין נעמוד להלן. כל המצוות האלה מובאות בצורת דיבור ה' אל משה, המשרת כמתווך בינו ובין העם לשם כריתת הברית. ולפניהם באים עשרת הדיברות, בצורת דיבור האלהים אל העם כולו. לפיכך אין עשרת הדיברות תוכן הברית ולא תנאי הברית, אלא דברי הקדמה לברית. לפני שיימסרו פרטי הברית ותנאיו על ידי המתווך, האלהים בעצמו ובכבודו מקדים ומצהיר הצהרה הקובעת את היסודות העיקריים שעליהם תבוסס הברית. ההצהרה קובעת: א) מה צריך להיות היחס של בני ישראל כלפי ה' אלהיהם בתור העם הנבחר; ב) מה צריך להיות היחס שביניהם זה לזה בתור בני אדם.
בעניין היחס אל האלהים, מדובר אמנם רק על דברים שבלב, בלי שום רמז לפולחן, ואף מצוות השבת אינה כאן אלא מצווה שלילית של שביתה מן המלאכה לשם עדות על בריאת העולם כולו בידי ה'; אבל שתיקה זו על ענייני פולחן אין פירושה ביטול הפולחן. הפולחן שייך לתנאי הברית, והם יימסרו אחר כך על ידי משה. ובתוכם תבואנה גם אותן המצוות הפולחניות שבפרק ל"ד, י"ד–כ"ו, שהרי סוף סוף אין שם אלא חזרה במהדורה מחודשת על מה שנאמר כאן בפרק כ"ג, י' ואילך. בעשרת הדיברות לא מדובר עליהן מפני שאין זה מקומן, בתוך ההצהרה הכללית על היסודות העיקריים שעליהם תבוסס הברית העתידה להתבאר להלן לפרטיה ולתנאיה.
כבר ראינו מה הם החידושים שבחלק זה של עשרת הדיברות, המהווים כאמור מהפכה יסודית בהשקפות הדתיות של המזרח הקדמון. ולא פחות חשובים החידושים שבחלק השני, על המצוות שבין אדם לחברו. אמנם איסורים מעין לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה, היו כבר ידועים ומקובלים גם מחוץ לישראל, ולא בעיקר תכנם יש חידוש. אבל יש בהם חידוש בשלושה דברים. ואלה הם:
א) ראשית כל, צורתם המוחלטת של האיסורים האלה, המרימה אותם מעל כל המסיבות ומעל כל המקריות שבפרטים. כשיימסרו תנאי הברית ויתר המצוות שבתורה יובאו פרטים והגדרות והגבלות לפי דרישות החיים ומסיבות החיים, ויצוינו ענשים שונים לפי המקרים השונים. אז ייקבעו המקרים שבהם חל האיסור והמקרים שבהם אין האיסור חל; ייקבע הבדל בין הרוצח במזיד לבין הרוצח בשגגה, ובין ענשו של זה לבין ענשו של זה; יוגדר מושג הניאוף וייאמר מה ענשו; ייבדלו מינים שונים של גנבה וענשים שונים למינים השונים; ועוד ועוד. כל זה יבוא אחר כך, אבל כאן, בעשרת הדיברות, נקבע העקרון המוחלט בהחלטיותו הגמורה. אין כאן מן הדברנות ומן התסבוכת של "הוידוי השלילי" המצרי, ואין כאן תערובת של עבירות חמורות עם כל מיני הזיות ואמונות תפלות כפי מה שנמצא בטכסטים המיסופוטמיים לכפרת העוונות. ההבדל הוא כהבדל הדבר המוחלט לגבי הדבר המותנה.
ב) החידוש השני נתון בעצם הכנסת איסורים אלו לתוך ההקדמה הפרינציפיונית לכריתת הברית. לפני קביעת תכנה ותנאיה של הברית באה הצהרה חגיגית על החיובים הראשיים המוטלים על האדם כלפי רעהו, והיא קובעת לחיובים אלו דרגה שווה לחיובים של האדם כלפי בוראו.
ג) עוד חידוש נשגב נמצא בדיבור לא תחמד. על ביאור משמעותו של הפועל חמד, השנויה במחלוקת, נעמוד בפרטות בהמשך פירושנו, ושם יתברר לנו שפירושו הנכון הוא לשון תשוקה ותאווה. האדם מחוייב חיוב יסודי להימנע לא רק מלנאוף את אשת רעהו ומלגנוב מה ששייך לרעהו, אלא גם מלהשתוקק לאשת רעהו ולרכוש רעהו. אף בתשוקה זו עובר עברה חמורה נגד העקרונות שבהצהרה האלהית. כנראה הכוונה היא לא רק שהתשוקה תוכל להביא לידי מעשה ומן הראוי לאסור אותם משום סייג, אלא גם שהתשוקה עצמה היא כבר הסגת גבול, במחשבה אם לא במעשה.
זוהי רמתם המוסרית של עשרת הדיברות. ומן הראוי היה שהצהרה זו, הבאה כהקדמה לברית שבין ישראל לאלהיו, תיעשה יסוד לחייו הרוחניים של כל המין האנושי, בחינת ונברכו בך כל משפחות האדמה.
עוד נדבר להלן על המהדורות השונות של עשרת הדיברות ועל חלוקתן. אבל קודם לכן יהיה מן הראוי לעמוד על פירושם המפורט של הכתובים. על פירוש זה נייחד עכשיו את הדיבור.
בתוך השקט שהשתרר בהר ובסביבותיו כשהרגיעה הסערה, נשמעים באזני העם דברי האלהים: וידבר אלהים, אלהי כל הארץ כפי הוראתו הכללית של שם זה, את כל הדברים האלה, הבאים, לאמר: