ותלד בן ויקרא את שמו גרשם. גם הפעם בא מדרש השם: כי אמר גר הייתי בארץ נכריה, וגם הפעם אין לחשוב שיש כאן לפנינו איטימולוגיה עממית. מי שכתב פסוק זה היה בוודאי יודע יפה, ששם גרשם נגזר מלשון גרש ולא מלשון גור, ובוודאי לא היתח כוונתו להגיד שהמציא משה אותו השם בפעם הראשונה. אין כוונתו אלא להגיד שמתוך אוצר השמות הנהוגים כבר בחר משה בשם זה מפני שצלצולו היה מזכיר את העובדה, שהוא היה גר בארץ נכריה. דווקא במשפחתו של משה היה השם נמצא כבר: גרשון או גרשום (כך צורתו בדה"א ו', א', ועוד) היה בנו הראשון של לוי. יתר על כן: יש אולי בשם גרשם שבסוף הפיסקה מעין הד והקבלה למלה ויגרשום, משורש גרש, שבתחילתה. הסיפור שבפיסקה זו דומה מאד לשני סיפורים מסיפורי ס' בראשית: א) לסיפור על עבדו זקן ביתו של אברהם (ברא' כ"ד), שנסע לארם נהרים לקחת משם אשה ליצחק, וישב על הבאר: ונפגש שם עם רבקה, שבאה ומילאה את כדה והשקתה אותו ואת גמליו וכו' וכו'; ב) לסיפור על יעקב (ברא' כ"ט), שנסע אף הוא לאותה הארץ לשאת משם אשה ונפגש על יד הבאר ברחל בת לבן הבאה עם הצאן אשר לאביה, והקדים את הרועים והשקה את צאנה, ואחר כך הסכים לשבת עם לבן ולרעות את צאנו (על משה השווה ג', א') ונשא את שתי בנותיו לנשים וכו' וכו'. בהקבלה בין שלושת הסיפורים התכוונה כנראה חתורה לשיטתה הרגילה של מעשי אבות סימן לבנים. גם בפיסקה זו ניכרת חזרה משולשת, לשם ההדגשה, של המלים צאן, השקה, דלה.
הפרשה בנויה מבנה הרמוני ומשוכלל. מתחילה היא בנישואין ובלידת בן, ומסתיימת בנישואין ובלידת בן; בסוף הפיסקה הראשונה באה קריאת שם לבן ומדרש השם, ובסוף הפיסקה השלישית שוב קריאת שם לבן ומדרש השם. בפרשה הראשונה מדובר על בת לוי ועל בת פרעה. ובשלישית על שבע בנות רעואל וביחוד על צפורה בתו; וכמספר שבע הבנות, הבא במפורש בכתוב, כך מספר החזרות על המלה בת ביחיד בכלל הפרשה. על השילובים שבין שלוש הפיסקאות ועל החזרות המשולשות הבאות לשם הדגשה בכל אחת מהן כבר עמדנו למעלה. שלושת המעשים המסופרים בפרשה זו משמשים מעין הקדמה לשליחותו של משה לתשועת ישראל; מוכיחים הם שבתכונותיו ובאומץ לבו הוא היה מוכשר וראוי לשליחות זו, ולא לחינם באות בסיפור המעשה השלישי דווקא לשונות של ישועה והצלה.