פיסקה שניה: משה ואחיו (פס' י"א–ט"ו)
בין מה שמסופר בסוף הפיסקה הקודמת ובין מה שמסופר כאן עברו בוודאי שנים רבות, והביטוי ויהי בימים ההם אין כוונתו לימים האמורים למעלה, אלא לימים שבהם אירעו המעשים שיסופרו מיד להלן. הניסוח דומה לזה שבשמ"א ג', ב': ויהי ביום ההוא ועלי שוכב במקומו; במה שקדם שם לא דוּבר על יום מסויים, אלא כך היא הכוונה: ויהי ביום מן הימים, באותו יום שבו אירעו המאורעות שאנו עומדים לספר. וכיוצא בזה נאמר בברא' ל"ט, י"א: ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו וגו'. בתחילת הסיפור, ויגדל משה, יש מעין שילוב אל סוף הפיסקה הקודמת, (פס' י': ויגדל הילד). המלה ויגדל שווה בצורתה בשני המקומות. אף על פי שמשמעותה משתנה: בפס' י' המשמעות היא יחסית, והנושא הוא עדיין הילד; כאן משמעותה מוחלטת: משה גדל והתבגר ונעשה לבחור. הבחור, אף על פי שנתחנך כבנה של בת פרעה בהיכלה, לא שכח את אחיו המשועבדים, ויצא מהיכל המלוכה להתקרב אל אחיו, וירא בסבלותם. המלה וירא חוזרת בפיסקה זו שלוש פעמים, ועל ידי כך היא מודגשת, ומקבילה היא למלה ותרא שבאה שלוש פעמים בפיסקה הקודמת. והקבלות כאלה אינן מקריות בסגנון המקראי: כשם שחסה עליו אמו וכשם שחסה עליו בת פרעה כך הוא חס על אחיו וחמל עליהם והצטער בסבלותם. גם המלה בסבלותם חוזרת ממש בצורה שווה על בסבלותם שבפרשת השעבוד (א'. י"א), ודי בה להזכיר לנו את כל הפרשה העגומה ההיא. באחד מביקוריו שביקר אצל אחיו, קרהו מקרה, וירא איש מצרי, אחד מן הנוגשים שרי המסים (א', י"א), שהיה מכה איש עברי, ולא עבד עברי סתם (עיין למעלה. על א', ט"ו), אלא ממש מאחיו, מבני ישראל.