פרשה שניה: מעמד הר סיני (י"ט: א' – כ', כ"א)
מתחילה עכשיו הפרשה הנשגבה ביותר שבכל הספר. נושאה של פרשה זו הוא נושא העומד ברומו של עולם, בעל חשיבות מכרעת בתולדות עם ישראל ובתולדות האנושות כולה. וכיאות לכתוב העוסק בנושא נעלה שכזה, גם הסגנון מתרומם ומתעלה ממעל לדרגה של הפרוזה, ופה ושם מגיע לדרגת השירה בצורתו ובתכונותיו ובקצב הפיוטי שבו.
פיסקה ראשונה: ההכנות (י"ט, א'–ט"ו)
כבר בפסוקים הראשונים, אף על פי שאינם באים אלא למסור ידיעות על המקום ועל הזמן, ניכר שגב הסגנון. לפי הסגנון הרגיל של הפרוזה הסיפורית המקראית אפשר היה לכתוב: ויהי בחדש השלישי לצאתם ממצרים, ויסעו בני ישראל מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו שם, או כיוצא בזה. זו היתה פרוזה פשוטה: מה שכתוב לפנינו הוא שירה. ואם רק נקרא את הכתוב לפי הטעמים, נכיר מיד את הקצב הפיוטי שעל פיו הוא בנוי. הקצב של כל אחד משני הפסוקים א' וב' הוא 2:2:2 \ 2:2 (הצירופים בני ישראל ו־מדבר סיני המורים כל אחד על מושג אחד בלבד, נחשבים כל אחד כנקישה אחת). וכיוצא בכך בפסוקים הבאים.
הכתוב פותח בחדש השלישי, בלי ויהי, ובלי קשר למה שקדם, כאילו להשמיענו שכאן מתחיל עניין העומד בפני עצמו, עניין יחידי במינו, הדורש מן הקורא שישכח כמעט את כל שאר הדברים וירכז את כל הקשבתו למה שעתיד להיאמר לו עכשיו. המלה חדש פירושה כאן, כרגיל בלשון הקדומה, ראש חודש. ביום חידוש החודש, הפותח פרק זמן חדש בחיי הטבע, בראש החודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, למאורע הגדול הזה הראוי לשמש נקודת מוצא לקביעת התאריכים, ביום הזה דווקא, באו בני ישראל מדבר סיני. המלים ביום הזה, המקבילות אל בחדש השלישי, חוזרות ומדגישות שביאתם של בני ישראל למקום ההוא היתה בראשית פרק זמן חדש, כאילו לציין שהמעשה העתיד להתקיים שם היה כה חשוב שלא היה שום מעשה אחר יכול להקדימו באותו פרק זמן; אילו היה מעשה זה שני בזמן, אפשר היה שייראה שני במעלה. לא בלי כוונה מסויימת בא כאן זכר החודש השלישי. מיום יציאת מצרים עברו שני השבועות האחרונים של ניסן וארבע שבועות של אייר, ואנו נמצאים עכשיו בשבוע השביעי. הואיל ומספר שבע נחשב כמספר השלמות, שבעה ימים מהווים, לפי התפיסה הרגילה במזרח הקדמון, יחידת זמן מסויימת, וכן שבעה שבועות מהווים יחידת זמן שלמעלה ממנה. וכשם שאחר ששת ימי העבודה באה ביום השביעי המנוחה וההנאה בתוצאות העבודה, כך אחר שישה שבועות של תלאות הדרך באה בשבוע השביעי ההתרוממות וההתקרבות לעולם האלהי. אמנם אין התורה קובעת בדיוק את יום ההתגלות על הר סיני, ורק המסורת המאוחרת קושרת את חג השבועות בזכרון מתן תורה, אבל ברור הדבר, שמסורת זו מתאימה למה שאמנם לא נאמר בכתוב במפורש, אבל מרומז בו מכלל. אולי לא רצתה התורה לקשור את דבר האלהים ביום מסויים כקשר תופעות הטבע בזמן, אבל, אם לא במישרים, בעקיפין משמיעה היא לנו דבר מה על זמנו של מעמד הר סיני. ועוד נדבר על זה להלן. בסוף פסוק זה נאמר כבר באו מדבר סיני; ורק אחר כך, בפס' ב', כתוספת ביאור, וכפרט הבא אחר הכלל, ייאמר מהיכן באו. וכיוצא בזה נאמר בברא' כ"ח י', על יעקב, וילך חרנה, ורק לאחר שהזכיר הכתוב את המקום שאליו הגיע בסוף הליכתו, חוזר הוא ומספר על פרטי ההליכה.