סיום הפרשה
הפגישה נסתיימה, וכל הסיפור על מעשה יתרו מסתיים עכשיו. וישלח משה את חותנו, נתן לו רשות לצאת וליווה אותו בהתחלת הדרך (השווה ברא' י"ט, ט"ז: ואברהם הולך עמם לשלחם), וילך לו יתרו אל ארצו.
גם בפרשה זו ניכרות בבירור השיטות הספרותיות שכבר עמדנו עליהן בפרשיות הקודמות, שיטת ההקבלה ושיטת ההרמוניה המספרית. ההקבלה שבין התחלת הפיסקה הראשונה (פס' א') ובין התחלת הפיסקה השניה (פס' י"ד) צויינה כבר למעלה. ועוד יש לציין: לשון שילוח באה בתחילת הפרשה ובסופה (פס' ב': אחר שלוחיה; פס' כ"ז: וישלח); הפועל ויקח בא בתחילת הפיסקה הראשונה ובסופה (פס' ב' ופס' י"ב); הרמז לעניין השלום בא באמצע הפיסקה הראשונה (פס' ז') ואמצע השניה (פס' כ"ג); וישמע יתרו (פס' א') מקביל אל וישמע משה (פס' כ"ד); וכבר הזכרנו את החזרות על לשון הצלה.
ההרמוניה המספרית מקבלת בפרשה זו אופי מיוחד: היא מיוסדת עכשיו בעיקרה על מספר עשר. המלה דבר חוזרת וחוזרת בהוראות שונות, ביחוד בדו־שיח שבין משה ובין יתרו, ולבסוף גם בסיפור, ובסך הכל מגיעות חזרותיה למספר עשר פעמים ביחיד (דבר) ופעם אחת בריבוי (דברים). ואולי אפשר לראות בעשיריה זו מעין רמז מוקדם לעשרת הדברים העתידים להיות הנושא הראשי של הפרשה הבאה. וגם עשיריות אחרות ניכרות בפרשה: עשר פעמים חוזר הפועל עשה, החל מן אשר עשה אלהים בפס' א', ועשר פעמים הפועל בוא, החל מן ויבא יתרו בפס' ה'. ומכיון ששמו של יתרו חוזר שבע פעמים, כרגיל במלים האפייניות לפרשה מסויימת או לפיסקה מסויימת, וכינויו חותן משה חוזר י"ג פעמים, אנו מגיעים בסך הכל לעשרים חזרות, פעמיים עשר.