אחר כך נאמר פעם שניה ויאמר משה. כפי מה שציינתי למעלה על ג', י"ד, כשיש כפילות מעין זו, ויאמר – ויאמר בנושא אחד, רק ויאמר הראשון מביא את המלים שיצאו מתוך הפה, ואילו ויאמר השני אינו מביא אלא את הסבר כוונתן הפנימית של המלים הללו. והוא הדין כאן. ודווקא מפני שיש כאן רק הסבר, אין המשפט שלם, וחלקו הראשון לא נכתב במפורש. הכתוב בא להגיד שכך היתה המחשבה בלבו של משה: כל מה שאני אומר לכם, ערב וידעתם וגו', ובוקר וראיתם וגו', יתקיים בכם בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע וגו'. אמנם לא שמע עדיין משה מה יינתן ומתי יינתן, כי פרטים אלו לא נאמרו לו אלא אחר כך (פס' י"א־י"ב), אבל הוא הצליח להבין דבר מתוך דבר. מכיון שאמר לו ה' שהוא נעתר לבקשותיהם של בני ישראל, הבין כי רצונו של ה' לתת להם את שני הדברים שהיו מתגעגעים עליהם, גם את הבשר וגם את הלחם, ודווקא כדי אכילה לשבוע, כפי הביטויים שבדברי געגועיהם על העבר; ועוד הבין כי כשהבטיח להמטיר לחם מן השמים, השתמש במלה לחם בהוראתה הרחבה ביותר, וגם הבשר במשמע (בערבית لحم הוא דווקא הבשר) והוא תיאר לעצמו שמה שיינתן דבר יום ביומו יהיה הפת, הניתן להם בכל יום במצרים, ושהוא יינתן בבוקר, הואיל ונאמר לו שביום השישי יכינו אותו ליום השבת ולפיכך מן הצורך יהיה פנאי ביום; ואם כן אפוא, הדבר שיינתן מיד בערב נתינה חד־פעמית יהיה הבשר, שאינו מאכל רגיל בכל יום ויום. כך חשב משה בתוך לבו, ולא הגיד לעם במפורש מה שחשב. להלן. בפס' י"א־י"ב, ייאמר שהסכים ה' למחשבתו של משה, כדוגמת מה שמסופר למעלה. ח', ה'־ט', כ"ה־כ"ו, שמשה קבע זמן לפרעה, וה' הסכים ועשה כדבר משה. וכשם שהחלק הראשון של פס' ח' מבאר את כוונתם הפנימית של דברי משה המובאים בפס' ו' ובחלק הראשון של פס' ז', כך מבאר החלק השני של פס' ח' את כוונתם הפנימית של דברי משה המובאים בחלק השני של פסי ז', על ידי הרחבה יתירה של אותם הדברים: בשמוע ה' את תלונותיכם אשר אתם מלינים עליו, ממש עליו ולא עלינו, שהרי נחנו מה? לא עלינו תלונותיהם כי על ה'.