התלונה קשה הפעם יותר מן התלונה שבמרה: ויאמרו אלהם, אל משה ואל אהרן, בני ישראל: מי יתן מותנו ביד ה', כלומר מיתה טבעית, בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר, באכלנו לחם לשׂבע. הפרזה זו מובנת יפה מבחינה פסיכולוגית, הואיל ועשוי האדם לשכוח את הצרות שבעבר מפני הצרות שבהווה, ולתאר לעצמו את העבר כאילו היה הרבה יותר טוב ממה שהיה באמת. הלואי וזכינו למות במצרים – טוענים הם עכשיו – כי גורלנו היום מר יותר ממיתה טבעית, כי הוצאתם אתנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב. שוב הפרזה ברורה. על שני דברים מתגעגעים בני ישראל: על בשר (בשבתנו על סיר הבשר) ועל לחם (באכלנו לחם לשׂבע). על סמך זה אפשר להבין את הקשר שבסיפור בין עניין המן לבין עניין השליו: מכיון שהיו מתגעגעים על הבשר, ניתנה להם השליו, ומכיון שהיו מתגעגעים על הלחם, ניתן להם המן. שני הדברים, עניין המן ועניין השליו, קשורים זה בזה קשר הדוק מתחילת הסיפור, ואי אפשר להפריד ביניהם, וכנראה קשורים היו כבר במסורת הקדומה: כשם שכאן נזכרת השליו אגב המן, כך במד' י"א נזכר המן אגב השליו.