פיסקה שניה: המן והשליו (ט"ז, א'–ל"ו)
פרק ט"ז הוא אחד הפרקים הקשים ביותר שבספר. חמורות ביחוד קושיות אלו:
א) מדובר כאן על יום השבת ועל איסור מלאכה בו כעל דברים ידועים כבר, אף על פי שעדיין לא שמעו בני ישראל את מצוות השבת בעשרת הדברות. אמנם נאמר שם זכור את יום השבת, כאילו ידעו כבר בני ישראל את עיקר השבת, אבל גם כאן, בפרק ט"ז, אין הדבר נמסר כהוראה ראשונה.
ב) נאמר כאן לפני ה' (פס' ט' ופס' ל"ג), וביתר בירור לפני העדות (פס' ל"ד), אף על פי שעדיין לא היה המשכן קיים.
ג) מתמיהה התלונה על חוסר מזון, הואיל ונאמר למעלה (י"ב, ל"ח) שהיה להם לישראל צאן ובקר, מקנה כבד מאד, וגם להלן (י"ז, ג') מדובר על מקניהם.
ד) מוזר השילוב של עניין השליו לתוך עניין המן.
ה) משה מגיד בפס' ח' מה שרק אחר כך נאמר לו מפי הגבורה (פסי י"א־י"ב).
ועוד יש כמה קושיות אחרות בפרטי הכתובים.
כדי לתרץ את הקושיות, הובעו כמה השערות מסובכות, על סמך ההנחה, שנשתלבו בפרק זה קטעים מתוך מקורות שונים, על ידי עבודה של עריכה אחר עריכה. ואולם, השערות אלו אינן מתכוונות אלא לקבוע את הפרי־היסטוריה של הסיפור, ואינן משתדלות לפרש את הפרק שלפנינו ולהבין את כוונת מי שערך אותו בצורתו הסופית. ואולם לפי דעתי דווקא תפקיד זה, המוזנח על הרוב, הוא עיקר תפקידו של מפרש הספר; ומשום כך אטפל בו במיוחד. כמובן אשתדל לעמוד גם על שלבי המסורת שקדמו לכתוב שלפנינו, אבל לא יהיה זה אלא אמצעי להגיע לידי הבנת הכתוב.
ראשית כל, יש לשים לב לכך, שהתורה אינה באה למסור לנו בצורה אובייקטיבית יומן של מסעי בני ישראל במדבר, ואינה מספרת היסטוריה לשם היסטוריה: היא מתכוונת רק להורות הוראות, ולשם זה משתמשת היא במסורות שהיו רווחות בישראל. פס' ל"ה (ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת וגו') מוכיח, שהפרק בצורתו שלפנינו נכתב לאחר שכבר נכנסו בני ישראל לארץ נושבת. ואז בוודאי היו רווחים כמה וכמה סיפורים על המאורעות של דור המדבר: מקצתם נתקבלו בס' שמות, מקצתם נתקבלו בספרים אחרים מספרי התורה, ומקצתם, ואולי רובם, לא הועלו על הספר לזכרון. מתוך אוצר המסורות האלה בחרה התורה מה שבחרה לשם השגת מטרתה.
והסדר של הסיפורים בתורה אינו בוודאי ה"סדר" לפי דרכי החשיבה היוונית שאנו רגילים בו בזמננו. הוא הסדר לפי דרכי החשיבה של המזרח הקדמון, שאין דרכיה דרכיהם של הסופרים היווניים והמודרניים בכלל. הסידור הכרונולוגי, למשל, התופס מקום בראש בשיטותיה של הספרות היוונית והמודרנית, אינו חשוב כל כך בספרות המזרחית הקדומה; וכבר העירו חכמי ישראל שאין מוקדם ומאוחר בתורה. אבל אין זאת אומרת שהסדר הוא שרירותי: יש כללים ויש שיטות. וכבר עמדתי על כך (בהרצאתי בכינוס למדעי היהדות, ירושלים תש"ז, ובמקומות אחרים) שאחת השיטות היא שיטת הסידור על סמך האסוציאציה: אסוציאציה עניינית ואסוציאציה מילולית.
לפי שיטה זו נסדרו כאן פרק ט"ז ופרק י"ז, א'–ז'. לאחר שהובא הסיפור על עניין מרה הובאו מיד שני סיפורים אלו, שלוקטו מתוך האוצר של הסיפורים המסורתיים מפני אסוציאציות של שני המינים: גם אסוציאציה עניינית וגם אסוציאציה מילולית. בשלושתם מדובר על תלונות בני ישראל בגלל חוסר דברים חיוניים, מים ומזון, ועל סיפוק צרכיהם בידי ה', ובשלושתם באים ביטויים אופייניים מלשון נסיון (ט"ו, כ"ה: ושם נסהו; ט"ז, ד': למען אנסנו; י"ז ב': מה תנסון; ושם פס' ז': מסה… ועל נסותם) ומלשון תלונה (ט"ו, כ"ד; ט"ז, ב', ז', ח', ט', י"ב; י"ז, ג'). וההוראות שהתורה רוצה למסור מודגשות ומתאשרות על ידי החזרה המשולשת על עניינים דומים. אף זה לפי שיטה נהוגה בתורה, כפי שהראיתי בכמה מקומות של פירושי לס' בראשית, ובספרי תורת התעודות, עמ' 66–70.
כדי לתת רציפות לדבר, נסדרו הסיפורים האלה בתוך מסגרת, המזכירה אחדות מתחנות המדבר. לא הובאו כל התחנות שהמסורת היתה מספרת עליהן (בבמד' ל"ג גזכרות תחנות אחרות שאין להן זכר כאן), אבל די באחדות מהן ליצור שרשרת רצופה.
הסיפור שבפרק ט"ז, כשהיה רווח במסורת לפני כתיבת התורה, היה בודד ועומד בפני עצמו, כאחד מן הסיפורים המרובים שעל מאורעות המדבר, והיה שייך לזמן שאחר מעמד הר סיני ואחר הקמת המשכן, או אולי, יותר טוב, לא היה קשור בתאריך מיוחד, אלא הוא וכל יתר הסיפורים על דור המדבר היו אז נתונים כאילו על רקע אחד, בלי פרספקטיבה מפורטת של סדר הזמנים. התורה לקחה אותו כמו שהוא, ולא חששה על פרטים כגון עניין השבת ועניין המשכן, שאמנם עלולים הם לעורר תמהון במי שרגיל בדרכי החשיבה היוונית, אבל לא במי שרגיל בדרכי החשיבה ה"אורגנית" (על מושג זה עיין י. היינמן, דרכי האגדה, עמ' 8–9). על כל פנים, הניסוח של הכתוב הוא זהיר, ומשתדל לטשטש את הניגודים. כך, למשל, אין הכתוב קובע במפורש את המקום ואת הזמן של המאורע. מקום וזמן נזכרים אמנם בפסוק המסגרת (פס' א'), אבל מיד בפס' ב' נאמר שהמאורע קרה "במדבר". ומלה זו, שנראית מיוחדת לכאורה, ושגרמה לכמה השערוה רחוקות. מתכוונת להגיד שמעשה שהיה במדבר היה, במדבר סתם, באיזה מקום שאין מן הצורך לציינו בדיוק, אי־שם במדבר. לא המקום ולא הזמן חשובים, ורק העניין הוא חשוב. וכן אף בהמשך הסיפור הניסוח הוא תמיד זהיר, כמו שיתבאר להלן.
אחר הערות מוקדמות אלו נוכל לעבור אל פירוש דברי הכתוב לפרטיהם. ובו נשתדל לברר את הקשיים שעדיין לא ביררנו בהערותינו, ובין השאר את התסבוכת שבפסוקים אחדים. סיבתה כנראה בשינויים שהוכנסו במסורת הקדומה, אבל כדאי היה לנסות להסביר את כוונתו של הניסוח שלפנינו.
החנייה באילים היתה אמנם נוחה ונעימה, אבל לא היו בני ישראל יכולים להתעכב שם זמן רב; מן הצורך היה להמשיך את הדרך. לפיכך ויסעו מאֵילִם ונכנסו אל המדבר. ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין, אשר בין אֵילם ובין סיני, כלומר, לפי הנראה, אל שטח המדבר שמדרום או מדרום־מזרח לאילים, בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים, הוא ט"ו באייר, ויום ט"ו, יום מילוי הלבנה, היה יום נאות למהלכו של העם במדבר.