1
אחר הצעת הנושא, מודה ומצהיר ישראל, כי כל עזו בא לו אך ורק מאת אלהיו. עזי וזמרת יה, כלומר עזי וזמרתי יה, בהבלעת הסיום ־י בכתיב, ואולי אף במבטא, מפני היו"ד שאחריו; והמלה זמרת כאן אינה לשון זמר ושיר, אלא לשון כוח ועזרה (ذمر); ויהי לי לישועה, וממנו באה ישועתי. כל המשפט הזה מובא כצורתו או כמעט כצורתו בישע' י"ב, ב', ובתהיל' קי"ח, י"ד. זה, ולא אחר, הוא אלי, האל שאני מכיר אותו כאדוני ושאני רוצה לעבוד אותו בכל לבי ובכל נפשי, ואנוהו, אנשאהו בשירי = היות גבוה); הוא אלהי אבי, כמו שנאמר למשה (ג', ו' ואילך), וארוממנהו, תקבולת ברורה אל ואנוהו.