חלק א: השעבוד והשחרור (א'–י"ז)
פרשה ראשונה: השעבוד (א', א'–כ"ב)
פיסקה ראשונה: בני ישראל נעשים לעם (פס' א'–ז')
פיסקה זו, פתיחת הפרשה והספר, מתארת בקצרה כיצד נעשתה משפחת האבות לעם רב ועצום. היא משמשת מעין מעבר מס' בראשית לס' שמות. ובאה כאילו לקשור את שני הספרים זה בזה.
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, כלומר: אלה הם אפוא (זוהי משמעות וי"ו החיבור במלה ואלה) שמות של בני ישראל שכפי המסופר כבר בספר בראשית ירדו מצרימה עם יעקב אביהם. ומן הראוי היה להביא את שמותיהם כאן, בהקדמה לתיאור המאורעות הגדולים שייזכרו להלן, כשם שמן הראוי להקדים לכל תיאור של פעולה המונית כבירה, כגון מלחמה, מהפכה, הגירה, וכאלה, את שמות ראשי הצבאות או המפלגות או הקבוצות שלקחו חלק באותה פעולה. בניו של יעקב, "השבטים" כמו שמכנה אותם המסורת היהודית, כלומר אבותיהם של שבטי ישראל, הם שנים עשר, מספר שהיה רגיל בסידורן של האמפיקציוניות או איגוד השבטים.1על איגודי השבטים או אמפיקציוניות עי' במיוחד:M. Noth, Das System der zwölf Stämme Israels, Stuttgart 1930. ידועים שנים עשר נשיאי ישמעאל ושנים עשר בניו של נחור, וכנראה אף איגודם של אלופי אדום היה מתחילתו מסודר על מספר זה. השיטה משתקפת גם בסדר תולדות בני נח שבבראשית י'. וגם במערב אנו מוצאים דוגמתה. די להזכיר את האמפיקציוניה היוונית של דלפוס, שכללה אף היא בעיקרה שנים עשר שבטים. אבל בני יעקב לא ירדו מצרימה לבדם; הכתוב חוזר על הפועל בוא שבמלה הבאים ומוסיף: איש וביתו באו, כלומר: כל אחד ואחד בא עם בני משפחתו. ובזה נפתחת הדרך לציון מספרם הכללי של יורדי מצרים בפס' ה'. שמות השבטים מסודרים בצורה הרמונית, בשלוש סדרות. המסומנות על ידי השימוש בוי"ו החיבור. תחילה באים ארבעת בניה הראשונים של לאה: ראובן שמעון לוי ויהודה; אחר כן, בסדרה השניה, שני הבנים האחרונים שילדה לאה לאחר שעצרה מלדת, ואתם הבן האחרון של רחל (הראשון יוסף, היה כבר במצרים): יששכר זבולון ובנימין; ולבסוף, בסדרה השלישית, שני הזוגות של בני השפחות: דן ונפתלי, גד ואשר.