איני נודר וכו'. כלומר, היו מסרבין בו לאכול, ואמר: איני נודר, ולא אכל, עיין בבה"א.
כבר הייתי וכו'. אנו אומרים שכוונתו: אפילו אם לא נדרתי הייתי נודר עכשיו.
קרבן אם וכו'. שמא צ"ל: [לא] קרבן אם וכו', ודינו כאיני נודר, לעיל שו' 9.
ולא טעמו וכו'. כלומר, אם איני טועמו הוא לא קרבן, אבל אם טועמו אני הוא קרבן, ומכלל לאו אתה שומע הן.
האומ' מוהי וכו'. כלומר, האומר "מוהי", וכן אם אמר "דאמר מוהי", והיינו במה "שאמר מוהי", כוונתו ל"משה" ולמה "שאמר משה", ודינו כאילו אמר "במי ששלח את משה", או בשבועה "שאמר משה". ועיין בבה"א.
שבטלו דבריו וכו'. כלומר, שלא נתקיימה כוונתו אסור. והאומר "קרבן אם טועמו אני" הרי כיוון לומר שלא יטעמו, ואם טעמו נאסר עליו. וכן השני שאמר "אין קרבן אם טועמו אתה" הרי כיוון לומר שהראשון יטעם, ואם לא יטעם יהא קרבן, אם בטלו דברי השני והראשון לא טעם, השני אסור. ועיין בבה"א.
כנגד ירושלם. אולי צ"ל: כנגד [קרבנות] ירושלם. עיין בבה"א.
לר' יהודה. כלומר שאמרו במשנתנו (פ"א מ"ד): קרבן וכו' ר' יהודה מתיר.
שני אוכל וכו'. בד: שאיני וכו', ואף לפנינו שני=שאיני, וזו היא לשון שבועה, והואיל והיו רגילים להשבע בחיי הקרבן (עיין בבה"א הע' 22) אנו תולים שאף כאן נתכוון כן. אבל אם הזכיר קונם, או שאמר "שאני" (=מה שאני), אסור. ור' יהודה במשנתנו סובר שאף אם אמר "שאני" לא נתכוין אלא להשבע בחיי הקרבן. ועיין בבה"א.