תוי"ט ד"ה ולא בנבילות. הקשה אמאי דרצה הש"ס להוכיח (בכורות ד"ו) דחלב אסור מחריצי חלב דדוד. ומקשי ודלמא לסחורה. וק' הרי אסור לסחורה. ונ"ל ע"פ אשר נשאלתי מי"נ התו' המופלג מהו' נטע רייכענהיים שליט"א אם יש למחות ביד הישראלים הקונים ארנבים מתים. את עורם ואת בשרם. וחוזרים ומוכרים לפעמים הבשר לבד והרי הפ"ח אוסר בכה"ג. והשבתי כל דבר שאין מפורש בתורה אמרינן הנח לישראל מוטב וכו'. (כר"ן ביצה ד"ל). וה"נ קרוב הדבר שלא ישמעו. דהציד לא ירצה למכור העור בלי הבשר. מדמשביח הבשר כשהוא בעור. והישראלי' כל עיקר מסחרם הוא העורות. ויש בהם ג"כ חיי נפש. ולהכי בכל כה"ג וודאי כדאי רט"ז לסמוך עליו דמתיר בעניין נחירת התיישי'. אף דרבי' חולקים עליו. מיהו אם מזדמן לו לקנות כ"כ בזול. עד שבעד העור לבד יקבל יותר ממה שנתן. אז גם הרוצה לצאת יד"ש מותר לקנות ולמכור אח"כ הבשר לבד דהרי הקניי' בהבלע' הי' ושרי כדשרינן אפי' מכירת מע"ש בהבלע' (רמב"ם הל' בכורות פ"ו ה"ח). ואי משום מכירת הבשר לבד. הרי רפ"ח בקו"א סי' י"א מתיר למכור הדם לנכרי. ואע"ג דראית רפ"ח מאלו ואלו מתערבין באמה וכו' ונמכרין לגננין לזבל. אינה מכרעת לפע"ד. דהרי כשאינו מוכר לצורך אכילה מותר כש"ך סק"ב. עכ"פ לית דין צריך בשש. דדם הו"ל כנזדמן דמותר למכרו אפי' לצורך אכילה. ואי"ל דוקא דם שרי דבטל לגבי בשר. משא"כ הכא את בשרו את הטפל לבשרו זה עורו (כב"ק דמ"א ב') ואפי' שוה יותר מעורו הו"ל טפל (כמע"ש פ"א מ"ג) ליתא דעד כאן לא פליג רפ"ח ארט"ז בעניין נחירת התיישי' רק מדמכוון גם להאיסור. דאל"כ לא היה נוחר מדיצא שכרו בהפסדו. ואני בעניי הבאתי ראיה לדבריו מב"ב (דע"ח ב') חמור מניקה למאי חזיא והרי חזי' לסחורה אע"כ מדקפיד ואמר מניקה מכוון לחלב ואסור. מיהו משמע דהיכא דלא מכוון. גם רפ"ח מודה דשרי אף דעור טפל לבשר. וה"נ כיון דמרויח בעור לבד א"צ לכוון גם להאיסור הו"ל האיסור כנזדמן. ולפ"ז מתורץ קו' רתוי"ט דכמו דמותר למכור הדם. כ"כ אף א"נ דחלב אסור מה"ת. עכ"פ הי' ישי מותר למכרו לנכרי מדהו"ל כנזדמן. וכיון דישי הי' מותר למכרו היה מותר ג"כ לתתו במתנה לשר הצבא. ואף לבתר מ"ש הב"ח דדוקא אותו ישראל שנזדמן לו מותר למכור. אבל ישראל אחר אסור לקנותו ולחזור למכרו. והרי מתנה הו"ל כמכיר' דאי לא דעביד וכו' (כב"מ דט"ז א'). נ"ל דהכא שאני דעכ"פ מדאין מקבל המתנה יכול לתבעו בב"ד. הדר הו"ל כגבאו בחובו מנכרי דשרי מטעם דהו"ל כמציל מידם. וה"נ הכא. ובל"ז נמי נוכל לומר דקו' הש"ס ודלמא לסחורה. ר"ל למכרו שלא לצורך אכילת אדם רק לבהמה דשרי:
אמר התינוק היונק משדי אמו. השוכב בחיק רבותינו ז"ל. אני בריה קלה נגדא סומיתא. גם במשנה חמורה הזאת מ"ז רבותינו ז"ל אשר מימיהם אנו שותים במלחמות תנופה נלחמים. וכל צוף דבריהם לא ימתק מרירתי. להוי כדין או כדין כדכד אור שמשותיהן רב ועצום מכח עיני הטרוטות. ולא מצאתי די הפק רעבון נפשי האומללה. בכל בית נכאת וצרי של רבותינו ז"ל נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי ושקויי. דהנה הר"ב ז"ל תפס פי' הר"ש. והר"ש ז"ל הניח פירושו בעצמו בצ"ע. ורתוי"ט תפס פי' הר"מ ז"ל וגם בזה לא נחה דעת עני ואביון כמוני. דקשיא דיוקא דרישא וסיפא אהדדי. דברישא משמע דוורד ישן בשמן ישן חייב בביעור. ובסיפא משמע איפכא מלבד שאר הדקדוקים והקושיות שאזכור מבינות לגלגל הפירוש. והנה הקטע יוצא בקב ואינו נקי. וקליו וחמוריו על ראשו. ואע"פ שאני איני כדאי דלו עיני למרום. ועקימת שפתי הוה מעשה. רחושון מרחשין שפתי לפני מקור החכמה יתשו"י. ומגברא דאית לי' בעינא גליא לדרעי' והוה נהורא בהכרא ולד' הישועה לפרש כיד ד' הטובה עלי: