דין דבמקום שי"ל דאין כאן ריעותא כלל א"צ בדיקה:
כ' הרשב"א בתה"א דף ל"ה גבי סירכא תלויה דכשרה בלא בדיקה וז"ל וכן נ"ל וכדעת האומר שיש סירכא בלא נקב וכיון שכן למה אנו חוששין לה ואינו דומה לישב לו קוץ בוושט ולא לס' דרוסה דהתם אתיליד ריעותא בבהמה שהרי התחיל בה מעשה האוסר אלא שאנו מסופקים אם נגמר המעשה וכיון שכן צריך בדיקה מספק אבל בזו אין כאן שום הוכחת איסור שהרי אפשר שבאה הסירכא זו מחמת רירין הבאין שלא מחמת נקב ותדע לך דהא על ארי בינייהו ואיהו ואינהו שתקן א"נ שניהם מקרקרין תלינן לקולא דאימר שלמא עבדי ואימר בעותי מבעתי אהדדי ולא ודאי קאמרינן אלא באימר עכ"ל וכ"כ עוד דף ל"ח ובדף נ"א והנה מבואר הדבר דדוקא דבמקום שיש ריעותא בודאי וליכא מידי למתלי בו אסור לדעתו שנכתוב לקמן סי' ט"ז אבל במקום שנוכל לומר שאין זה ריעותא כלל מותר בלא שום בדיקה וכ"כ עוד בדף נ"א גבי הורקת הכבד דאי איתא דבלא נפלה לאור ונמצא ירוק תלינן מחמת חולי א"כ אפי' נפלה לאור נמי אע"פ שאין לפנינו לתלות ובזה מיישב בת"ש הא דתשו' רשב"א ופסקה בש"ע בסי' ל"ט סעיף ה' והפ"ח כ' דמשבשתא היא דהא לרשב"א בכל ס"ט לא מוקמי' אחזקה ובזה א"ש דכיון דאנו מסופקים אם הוא בגב או בחיתוך וא"כ הרי י"ל דאין כאן ריעותא כלל ע"ש ואמנם לדידן דקיי"ל דאין סירכא בלא נקב וא"כ ע"כ יש כאן ריעותא ועכ"פ על הש"ע קשה דהרשב"א לשיטתו דס"ל דיש סירכא בלא נקב וצ"ל דס"ל דטעמא דבכסדרן כמ"ש הראב"ד הביאו הש"ך דהסרכא בא שם מדוחק רב יצתה ולא מחמת נקב. ובזה מיושב ג"כ מה שכ' הרשב"א בחי' נ"ג ע"ב ד"ה הא דאמר ר"א בר הינא וז"ל והיכא דעאל ויש ספק אם הוא שתק ואינהו מקרקרין הא אמרינן לקמן דאפי' לשמואל לא חיישינן וכמו שכתב ר"ת דאע"ג דאמרי' רוב אריות דורסין לאו ודאי אמרינן אלא ראוין לדרוש וכ"פ בש"ע בסי' נ"ז וכן כתב עוד הרשב"א בתה"א מ"ד ע"ב שכ' ס' עאל פירוש אפי' שמענו שהן מקרקרין דאל"ה מאי קאמר אימר לא עאל הא אפי' ודאי עאל ושניהם שותקין ל"ח עכ"ל וק' שמא ס' עאל מיירי בסתם דלא ידעינן אם אינהו מקרקרין דבזה בודאי עאל אסיר ובס' עאל מותר אע"כ דבכה"ג אפי' ודאי עאל מותר וגם בזה ק' לרשב"א לשיטתו למה מתיר בזה ומ"שכ הט"ז דמוקמינן אחזקה כמו שכתב הרשב"א בתה"א ד' מ' ע"ב בס' כלבא ס' שונרא אימר כלבא וטעמא דמלתא משום דרובא דאורייתא ורוב בהמות כשרות עכ"ל (ובט"ז יש ט"ס וצ"ל שאינם נדרסים) וטעם זה אינו מספיק לרשב"א דמ"ש ס' זה משאר ס"ט דלרשב"א לא מוקמינן אחזקה וגם דברי הש"ך שם בס"ק ל' אינו מספיק ע"ש דאדרבה אמרי' רוב אריות דורסין ולו יהא ראוין לדרוס מ"מ הוי פלגא ופלגא וחזקת בהמה אינו מועיל לרשב"א אבל לפ"ז א"ש דכוונת רשב"א דשאני הכא די"ל דאין כאן ריעותא כלל ובזה גם לרשב"א מוקמינן בהמה אחזקה:
והנה הר"ן חולק בזה על הרשב"א וכ"כ רמ"א בש"ע סעי' י"ב דהיכא דעאל בודאי אלא דמסופקין אם הוא שתק ואינהו מקרקרין אסור וכן הכריע הפ"ח שהקשה על הרשב"א שכתב דאף לשמואל לא חיישינן בזה מנלי' הא דלא נמצא כן בגמרא והנה אף לדבריו מ"מ לא ידעינן טעמו של הר"ן למה אוסר שהרי כתבתי כיון די"ל דאין כאן ריעותא כלל כ"ע מודים דאזלינן בתר חזקת בהמה ומש"כ הט"ז הטעם כיון דבהמה בחזקת איסור עומדת אין להקל מספק לא הבנתי כלל דמאי ענין זה לזה ואם כוונתו משום דמחזיקין מאיסור לאיסור צ"ע לפי מה שנאריך לקמן אי"ה בסימן כ"ב דלכ"ע לא מחזקינן מאיסור לאיסור ואף שגם הרשב"א בתי' הביאו הב"י בסימן ל"ו שכתב בצמקה הריאה אעפ"י שראינו שרדפה ארי מסתפק דאפשר דלא תלינן וז"ל דדוקא בזאב ומשמוש ידא דטבחא תלינן משום דר"ה נשחטה בחזקת היתר עומדת כו' אבל זו דודאי מחיים צמקה לה אלא שאין אנו יודעין מחמת מה ה"ל ספק דאורייתא ולחומרא עכ"ל נ"ל שאין כוונתו מחמת דמחזקין מאיסור לאיסור אלא דכוונתו דדוקא בדבר שי"ל דאין כאן ריעותא כלל כגון זאב וטבחא אבל כיון דבצמקה ודאי יש כאן ריעותא ברורה מחיים ה"ל ס' דאורייתא ועיין בסימן כ"ג כ"ד מה שכתבתי בדעת תוס' מה שאין כן בדריסה שאין כאן ריעותא ברורה שהרי יש לומר דכולן היו שותקין ואם כן למה אוסר הר"ן ואדרבה בס' כלבא וס' שונרא כתב הרא"ה בבד"ה דאף על גב דשונרא יותר שכיח מכל מקום תלינן בכלבא משום דדרוסה מלתא אחריתא היא וכ"כ הר"ן כדבריו גבי ס' קניא ואם כן קשה מ"ט בס' שוחקין דמחמיר הר"ן ונראה לי דאזלי לשיטתם דהנה מה שנחלקו בגמרא אם חוששין לס' דרוסה או לא צ"ל באיזה סברא פליגי ונראה לי דפליגי אם דבר זה דאיהו שתיק ואינהו מקרקרין הוי ריעותא או לא שהרי אין כאן ריעותא כלל בגוף הבהמה אלא מלתא אחריתא וכדאי' להדיא בדף מ"ג לעולא דסבירא ליה דישב לו קוץ בוושט אין חוששין ופריך הש"ס מ"ש מס"ד ומשני סבירא ליה לעולא אין חוששין לס"ד ואינו דומה לסכין דהתם אתיליד רעותא בסכין מה שאין כן בקוץ וס"ד דלא מקרי ריעותא כלל אבל שמואל ס"ל דזה נקרא ריעותא וה"ה לישב קוץ בוושט והנה לרשב"א שכתב דכל הני אימור לא ודאי קאמרינן אלא ספק כמו שהעתקתי דבריו ריש הסימן שכתב דהא על ארי בינייהו ואיהו ואינהו שתקן כו' תלינן לקולא אף שאינו אלא ס' אימר שלמא עבדי ולא מטעם דכיון דכולן שתקן הוי הוכחה להיתר אלא דתלינן להקל מחמת ס' והיינו ע"כ דקיי"ל דהא דעאל ארי לא מקרי ריעותא כלל ואם כן הא דאמרינן בגמרא על שתיק ויתיב בינייהו אימר שלמא עבדי איהו ציוח ואינהו מקרקרין כו' איהו שתיק ואינהו מקרקרין כו' ומדלא פירש נמי בעל ושתיק ויתיב מה היו עושין הבהמות משמע דדוקא אי ידעינן בודאי דאינהו מקרקרין בזה וזליגי אבל בסתמא אף דאנו מסופקין שמא קרקרו בזה נמי אף לשמואל לא חיישינן דמה דעאל לבד לא הוי ריעותא לכ"ע וכיין די"ל אין כאן ריעותא כלל ל"ח לכ"ע אבל הר"ן אזיל לשיטתו שכתב דכל הני אימור דאמרינן היינו דודאי כך הוא ואם כן הא דאמרינן על שתיק ויתיב בינייהו אימר שלמא עביד ר"ל דבודאי שלמא עביד ואם כן ע"כ מיירי הש"ס דידעינן בודאי שכולן שותקין אבל בספק לשמואל חיישינן והיינו ע"כ דס"ל דמה דעאל ארי הוי ריעותא ודוקא בידעינן דכולן שותקין דאז יש הוכחה להתיר משא"כ בספק ס"ל לשמואל דחיישינן ואנן קיי"ל כשמואל וכן פסק הר"ן בס' מקרקרין לחומרא כיון דקיי"ל כשמואל דחוששין לס"ד והיינו בעאל לבד נקרת ריעותא ברורה והנה לדעת הר"ן יל"ד דלפ"ז למה אמרי' כי פליגי דאיהו שתיק ואינהו מקרקרין דמשמע דידעי' בודאי שהם מקרקרין לימא דפליגי באיהו שתק ולא ידעינן אי הם מקרקרים ואמנם מדברי הפוסקים משמע דגרסי' בגמ' עאל ושתיק ואינהו שתקן אימור שלמא עביד וכ"כ הרמב"ם להדיא בפ"ה מהל' שחיטה וז"ל וכן אם שתקו הוא והם אין חוששין שאלו הזיק היו מקרקרין עכ"ל הרי דתלה טעם ההיתר כיון שיש הוכחה להתיר והיינו כדעת הר"ן:
יצא לנו מכ"ז דבמקום דאפשר לומר דאין כאן ריעותא כלל מותר בלא בדיקה כמש"כ הרשב"א בהדיא ולא מצינו מי שחולק בזה ואפי' אם יש ריעותא ודאי ויש לפנינו דבר לתלות בו ג"כ לכ"ע תלינן ומותר בלא בדיקה כדמוכח מההיא דבא זאב ונטל מעים והחזירן כשהן נקובין ולכן אשה שיש לה מכה במקור כיון שיש להאשה חזקת טהרה תלינן שדם זה מן המכה וא"צ בדיקה כלל כדאי' בי"ד סי' ל"ו ובש"ך שם ס"ק י"א י"ב ובפ"ח שם ובסי' קפ"ז בש"ך ס"ק י"ט בשם הרשב"א והטעם כיון דיש לפנינו דבר לתלות בו א"כ י"ל דאין כאן ריעות' כלל ובדרוסה לדעא הרא"ה אפילו ליכא לפנינו היתר לתלות בו כגון ס' כלבא או שונרא כיון דדרוסה מלתא אחריתא ואינה בבהמה גופה תלינן להיתר אפילו אינו מצוי ולרשב"א גם בזה דוקא במצוי. ואמנם אם יש ריעותא ברורה מחיים ע"ד שא"א לומר שאין כאן ריעותא כלל כגון שצמקה הריאה דבודאי מחיים נעשה דעת הרשב"א מסתפק בזה די"ל דאפי' יש לפנינו דבר לתלות בו כגון שרדפה ארי אפ"ה אתרע חזקתה ולר"ן אפילו בזה כיון שיש דבר לפנינו לתלות בו מוקמינן בהמה אחזקתה וכ"פ בש"ע סי' נ"ו סעיף ט"ו ואם יש כאן ריעותא ברורה כגון שנשבר הגף והרגל וס' אם נעשה לאחר שחיטה אמנם אין לו דבר לתלות בו מחמת מה נשבר לאחר שחיטה עיין בסי' ט"ז שהיא מחלוקת בין תוס' לרשב"א: