דין חזקה העשוי' להשתנות וסכין העשוי לפגום:
כ' המ"א בסי' ח' ס"ק י"א דציצית אין להם חזקה דעשוי' לפסוק כל שעה וכדאי' בי"ד סי' ר"א סעיף ס"ה מקוה שהוא מוחזק להיות מימיו מתמעטים ולעמוד על פחות ממ' סאה צריך לחזור ולטבול ע"ש והיא מתשו' הר"ן סימן ס"ז וכתב דאפילו עכשיו שלימה לפנינו וכ"כ הש"ך שם. וכתב הר"ן ראיה לזה מקדושין דף ע"ט וז"ל אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לר"י ע"כ ל"ק ר"י התם אלא דא"ל העמד ממון על חזקתו אבל הכא מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו וק"ל כר"י וטעמא דמילתא דכיון דא"ל העמד ממון כו' ל"א העמד אדם בחזקת בריא כמו שהיה בתחלה ואעפ"י שעכשיו גם כן הוא בריא לפי שאותה חזקה עשויה להשתנות שהרי החולי מצוי ולפיכך אעפ"י שעכשיו גם כן בריא אין אותה חזקה מבטלת חזקת ממון וה"נ אם מקוה זו מוחזק להתחסר על פחות ממ' סאה אין חזקתו הראשונה מוציאה הטמא מטומאתו דאיכ' למימ' העמד טמא על חזקתו והנה מלשון זה וכ"מ עוד באותה חשו' משמע דדוקא כיון דאיכא חזקה כנגדו לא סמכינן על חזקה זו אבל בלא"ה אזלינן בתר חזקה זו וכ"מ ביבמות ס"ח בתוספת ד"ה רישא גבי ספק ובן ט' פסול שבא על האשה והקשה תוספת ונעמידנו על חזקתו שהיה קטן ומתרצים דמיירי שהוא עכשיו בן ט' כו' עיין שם הרי להדיא דבלאו הכי מוקמינן על חזקתו אף על גב דעשוי להשתנות ואם כן אין ראיה לציצית ואמנם יש לומר כמו שהארכנו בזה בשער בית הנשים בתשובה דספק קטן לקמן דקו' תוספת אינו מחזקתו אלא מחזקתה כמו שכתב שם ולוקמי לדידה בחזקת כשרות ע"ש. וגם מר"ן לק"מ די"ל דהר"ן הוצרך לזה לכתוב דאוקי טמא על חזקתו כיון דמיירי שעכשיו המקוה שלימה לפנינו. וכן האדם בריא לפנינו אלא דמחזקינן למפרע וזה דוקא כיון שיש חזקה כנגדו דאם לא כן ל"ש לומר להחזיק למפרע ואפשר יש לומר דהמ"א סבירא ליה דבציצית גם כן יש חזקת הבגד לפנינו שלא היה בו ציצית. ועוד משום ברכה לבטלה. אך צריך עיון מאי ראיה ממקוה לציצית שהרי הר"ן מיירי ממקוה שהיא מוחזקת בכך שתתמעט ובזה בודאי לא סמכינן אחזקתה שהרי מוחזקת להתמעט. וכן ביבמות דף ל"א ע"ב בנכסי דבר שטי' כתבו תוספת ד"ה וארעא וז"ל כיון שדרכו להיות עתים חלים ועתים שוטה לא שייך להעמידו אחזקה כמו שהוא עתה עכ"ל הרי להדיא דוקא בדרכו בכך מה שאין כן ציצית אין דרכם בכך אלא דהוא מיעוט דשכיח: ואמנם נ"ל דכונת הר"ן אינו שהמקוה מוחזקת בכך שתמיד מתמעטת שהרי כתב ראיה מבריא שהחולי הוא מצוי וידוע שאינו אלא מיעוט המצוי וא"כ הוה ליה לר"ן לכתוב שדין דמקוה הוא כ"ש מבריא ועוד דאם כן למה הביא ראיה מדיני ממונות עד שהוצרך שם להביא ראיה דילפינן איסורא מממונא ולמה לא הביא ראיה מאיסורא שהרי למ"ד ווסתות דאורייתא אפילו בדקה ומצאה טהור טמא כדאיתא בנדה והיינו כיון שמוחזקת בכך לראות בשעת הוסת ואם כן הוא הדין למקוה אלא נראה לי דכוונת הר"ן שהמקוה נתחזק אצלנו ג' פעמים שלעתים רחוקות נתמעטת ולכן לא אזלינן בתר חזקה זו דומיא דחולי דהוי נמי מיעוט המצוי והוא הדין לציצית דכבר כתבנו בסימן ו' דחזקה מיקרי שלעולם הוא כך ואפילו מיעוט ליכא כנגדו אבל אם יש מיעוט לא נקרא חזקה אלא רוב וא"ל דניזיל בתר רוב פעמים שהמקוה הוא בשלימות. ובשלמא אממון לא קשיא דלא אזלינן בתר רובא אבל מקוה קשיא ואמנם לפי מה שכתבתי לעיל סימן ד' דרובא דתלי במעשה לא אזלינן בתריה וה"נ כיון שעכ"פ פעם אחד נחסרה ואם כן צריך לומר שנעשה בה מעשה עד שנתמלאה ואף שהמיעוט הוא על ידי מעשה גם כן מכל מקום לא אזלינן בתר רובא דסמוך מיעוטא אצל חזקת טומאה:
ולפ"ז סכין שרגיל ומצוי הרבה פעמים שמוצאין בו פגימה לאחר שחיטה נראה פשוט דדינו כמקוה שמוחזק לן שתחסר וכי היכי דהתם לא עלתה לה טבילה הכא נמי אם נאבד הסכין מילתא דפשיטא דבהמה אסורה ואמנם נראה לי דאסור לשחוט בו כלל דכיון דאם לא בדק אסור אם כן אסור לכתחלה על סמך שיבדקנה כמה שכתבו כל הפוסקים והא דבזבחים פ"ח סכין מטרפת היה במקדש וגנזו פירש"י שהיתה רכה לפגום ומטרפת הקדשים ע"כ אין לדקדק דוקא מחמת קדשים אלא ה"ה בחולין. ואמנם סתם סכינים אף דלפעמים נמצאו פגומים אין זה מעצמם כמו שכתב הרשב"א במשה"ב דף ז' וכתב שומר נפשו ירחק מסברא זו ונראה לי דגם הרא"ה בבד"ה לא כיון לכך אלא דכוונתו שמצוי הוא להפגם ע"י משמוש שממשמשין בו דכיון דלא הצניעו מצוי להפגם ולכן כתבו כל הפוסקים דאפילו בנאבד הסכין מוקמינן אחזקתו ומקרי נודע במה נשחטה להוציא הבהמה מחזקת איסור. ונ"ל דלא הוי אפילו מיעוט דשכיח ודלא כמע"מ בסימן ט"ו שכתב דמר"ן משמע דהוי מיעוט דשכיח ושהר"ן סותר דברי עצמו נראה לי דהמדקדק בר"ן יראה שאינו סותר דבריו דבריש חולין כתב ומיהו כל היכא דאיתא לסכין בדקינן ליה כדאמרו הגאונים דאף על גב דקיימא לן רוב מצוין כו' אפילו הכי כל היכא דאיתא כו' ובבדיקת הסכין נמי דכוותיה עד כאן לשונו ושם ע"ב כתב הר"ן וז"ל והיכא דראה אחד ששחט ואזיל ליה לעלמא כו' אבל היכא דאיתא קמן בדקינן ליה וטעמא דנהי דרוב מצויין כו' מכל מקום מיעוטא שאין מצוין שכיח טובא וה"נ בטריפות דריאה עכ"ל וסבר המע"מ דסותר דבריו שהרי מדמה סכין לשוחטין ובאמת ז"א אלא בשוחטין באמת הוי מיעוט דשכיח אבל בסכין אע"ג דהוי מיעוט דל"ש החמירו לבודקו מטעם דאפשר לברר ובזה הן דומין שצריך לברר לכתחלה אבל אי הוי בסכין מיעוט דשכיח שיפגום א"כ אין כאן חזקה כלל ואפילו בדיעבד היה אסור בלא בדיקה ואין זה דומה למיעוט דשוחטין אף על גב דשכיח מותר בדיעבד דש"ה דאמרינן חזקה דהשוחט הזה הוא מן הרוב מה שאין כן בסכין דאין בו רוב אלא חזקה והיכא דאיכא מיעוט דשכיח אין כאן חזקה דמאי שנא סכין ממקוה אע"כ דאפילו מיעוט דשכית ליכא. ואף שהרבה פעמים נמצא פגום הוא מחמת עפרורית שבצואר הבהמות כמו שאומרים השוחטים הבקיאים או אפשר שיש לפעמים עור הבהמה שהיה קשה ואם כן על כל פנים יש לסכין חזקת בדוק: