נחקור אם דם שנמצא ע"י בדיקה הוי נדה דאורייתא או לא. בכו"פ ריש סי' קפ"ג הביא בשם תשו' ש"י דתליא בפירוש הסוגיא בנדה נ"ז דמשני לעולם דארגשה ואימר הרגשת שמש או עד ובזה י"ל דה"פ לעולם דארגשה כפשטא דלישנא דר"ל שהאשה אומרת שהרגישה רק דאנו אומרין שטעתה בהרגשה ותולין אפי' לקולא (ולפ"ז דוקא כשאומרת הרגישה אבל אם גם האשה אומרת שלא הרגישה ל"א כלל שהיא טועה ואין כאן ס' כלל ואפי' היכא דליכ' הוכחה לטהר נמי טהור) או י"ל דה"פ לעולם דארגשה ר"ל אעפ"י שהיא אומרת שלא הרגישה אנו אומרי' שהרגיש' רק שטעתה (ולפ"ז בכל בדיקות אפי' לא הרגישה הוי ס' דאורייתא ואם אמרה שהרגישה אין כאן ס' כלל ואפילו נוכל לתלות לא תלינן) והביא ראיה מרמב"ם פ"ט מהל' א"ב שכ' אין האשה כו' ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה דם לפנים מפרוזדור ה"ז בחזקת שבא בהרגשה ומד"ס כו' ומדכ' ומד"ס מוכח דמה שכ' מקודם הוי דאורייתא ולכן ברור דס"ל לרמב"ם דע"י בדיקה הוי ס' דאורייתא ומיהו כ' הכו"פ דדוקא כשהכניסה העד לפרוזדור בזו אמרינן שסברה הרגשת עד אבל אם רק קנחה מבחוץ ל"א שטועה בהרגשה ולכך מדייק הרמב"ם וכ' ובדקה ומצאה לפנים מן הפרוזדור ואף שאין מוכרח כ"כ מ"מ מילתא דמסתבר הוא דמ"הת תטעה כיון שלא הכניסה לעד ומ"מ מה שכ' הכו"פ דהוי ס' דאורייתא אינו מדוקדק דע"י בדיקת עד הוי ודאי דאוריית' כמו שכ' הרמב"ם בחזקת שבא בהרגשה וכיון שהוא חזקה ודאי הוי דאורייתא שהרי בנמצא על שלו אותיום חייבין בחטאת ול"א שמא הרגשת שמש היה דכיון דדם זה ודאי מגופה ובשעת תשמיש רק שאנו מסופקים שמא לא בהרגשה אמרי' חזקת דם בהרגשה וה"ה בעד ויש לדחות דהא מוקי מתני' בשבועות במשמש סמוך לווסתה ולכך לא תלי בהרגשת שמש אך מ"מ לשון רמב"ם משמע שהוא ודאי וב"ה נדח' מה שכ' הס"ט בסימן קפ"ג דדעת הט"ז בסימן ק"ץ באשה שנגעה בעד בבית ריעי שכ' להקל דמטעם ס"ס מיקל שמא מבית הריעי ושמא שלא בהרגשה דז"א דזה אינו ס' כלל כיון שסותר לחזקה וכמש"כ הט"ז ס"ס ק"י ומצאתי בכו"פ סי' ק"ץ שכ' כדברי ודעת הט"ז אי"ה נבאר בסימן י"ב אך צ"ע דלפי דבריהם משמע דאם אמרה להדיא דהרגישה ל"א שטעתה וזה א"א שהרי להדיא כ' הרמב"ם בפ"ה האשה שהשתינה כו' אפי' הרגיש גופה ונזדעזע כו' הרי שמפרש הא דאמרי' לעולם דארגישה ר"ל שאומרת שהרגישה ואפ"ה אמרי' הרגשת מי רגלים וכ"כ שם ברש"י ד"ה לעולם דארגשה ולכן נ"ל דב' הפרושים בגמ' הם אמת דבין שאמרה שהרגישה או אפילו שאמרה לא הרגישה ידוע היה לחכמים דאפשר לאשה לטעות בזה ולעולם הוא ס' דמ"הת לא נאמין לאשה כיון שהתורה האמינתה רק דידוע לחכמים שתוכל לטעות דדוקא הרגש הבא לאשה בלא שום מעשה נאמנת אבל הכא ע"י תשמיש או בדיקה יכולה לטעות. ובזה לק"מ קו' האחרונים דמנ"ל לש"ס דאפילו בדאמרה הרגישה לתלות דטעתה לוקמי בדאמרה שלא הרגישה ובזה אנו אומרים שטעתה אבל בדאמרה ארגישה למה ניחוש לטעות ולדידי לק"מ דידוע היה לחכמים שטועה היא בכך ואין אמירתה ממש:
ולפ"ז יצא לנו דאם מצאה דם ע"י בדיקה כיון דודאי דם זה מגופה אע"ג דיש להסתפק שמא לא הרגישה ואפי' אומרת שלא הרגישה הוי ודאי דאורויתא ולא נכנס אפילו בגדר ס' שחזקה שבא בהרגשה והיא תולה ההרגש בהרגשת עד וכדאי' במשנה י"ח ובגמ' שם וחייבין חטאת אבל אם אנו מסופקים בדם זה אם הוא מגופה או מעלמא כמו במי רגלים בזה אמרו' שפיר דאפי' אמרה שהרגישה אמרי' דטעתה ובאמת לא הרגישה דלא איתרע חזקתה כלל משא"כ כשהדם בודאי מגופה הרי איתרע חזקתה ומש"כ ראיה מהגמיי' דאף על ידי בדיקה אינו אלא מדרבנן והיינו ממה שכתב בפ"ד מהל' א"ב דאין לאשה לבדוק אחר תשמיש כו' כיון דמ"הת בעינן שתרגיש אלא דרבנן אסרו רואה בלי הרגשה כמו כתמים והם אמרו והם אמרו עכ"ל ומדכתב הם אמרו כו' משמע דאינו אלא אדרבנן אע"ג די"ל הרגשת שמש ויש לדחות דבודאי אם בדקה ומצאה דם טמאה מ"הת דחזקת דם בהרגשה אבל א"צ לבדוק שמא תמצא דם כיון דלא הרגישה וזש"כ כיון דמ"הת בעינן שתרגיש וזה כיון שלא הרגישה אינה צריכה בדיקה כלל ואע"ג דאפילו רואה בלי הרגשה טמא עכ"פ כמו כתם מ"מ א"צ לבדוק אח"ז וכן משמע בנדה י"ד בדקה בעד הבדוק וטחתו ביריכה דטמא' בנדה ומשמע אפילו לא הרגישה ועוד מדאמר לי' ר' שימי חוששת אמר' לו ואי דארגישה למה חוששת אע"כ אפי' בלא ארגישה ולכן טמאה נדה וס"ל דרק חוששת דאימר הרגשת עד הוא ורב ס"ל חזקת דם בהרגשה: