שאלה א' רך בשנים מת ואשתו נשארת זקוקה ליבם קטן ואבי האשה אמר שהמת עדיין קטן הוא כי כן נודע לו עפ"י אבי המת מה דינו של האשה:
תשובה בעיקר הדין אם נחוש לדעת הב"ח בקדושי קטן כבר העיד הרב בעל רביד הזהב שנעשה מעשה בקהלתנו בהסכמת הגאון החסיד זלה"ה שלא לחוש לדעת הב"ח ואמנם זה אינו מספיק לעניננו שהרי הס' הוא לנו שאפשר דגם בשעת קדושין היה גדול. ויש שרצו להתיר כיון שראינו שהוא עצמו החזיק א"ע לקטן שהרי ידענו שלא הניח תפילין וא"ל אתנוסי איתנס מחולי מעיים וכדומה דבדבר שאין בו טורח ל"ש למימר הכי כמש"כ תו' בכתובות ט"ז ועוד דאיך שייך אתנוסי בכל יום ואחזוקי אינש ברשיעי לא מחזקינן וכ"ז אינו כלום לענ"ד דע"כ הא דהחולקין בגמרא אם מעלין מדוכן וכן מתרומה ליוחסין ואף דקיי"ל סוקלין על החזקה וצ"ל דהיינו באמת במקום חזקה גמורה סוקלין ואמנם פליגי אם דברים הללו מספיקין להחזיק בשביל זה וכדאיתא בכתובות כ"ד דאפילו למ"ד מעלין מנ"כ ואפ"ה מתרומה לא אף שהיא במיתה וכדאיתא התם וזה גרע אפילו מנ"כ דעובר בעשה בקום עשה וכאן בטול תפילין הוא בשב וא"ת וי"ל שעושה להנאתו כדי שיאמרו שהוא קטן חריף וכיון שאנו רואים שאפילו האמוראים היו מסופקים באיזה דבר הוא כדאי להחזיק מכ"ש איך נסמוך על דבר כזה:
הנה הרמ"א בסי' מ"ג כ' ס' אם הם גדולים או קטנים הוי ספק קדושין ע"ש והנה פשטא דלישנא משמע דפסק ותני דאפילו יש לנו ס' ג"כ אם הגיע לכלל שנותיו ואפ"ה הוי ס' אבל בד"מ לא משמע הכי שהביא שם דברי תשו' הרא"ש בהגיע לשנותיו אך הס' היה אם הביא שערות ע"ש ומשמע ודאי דדברי הרמ"א בהגהת ש"ע הוא בנוי על דבריו שבד"מ וא"כ משמע דדוקא בהגיע לשנותיו הוי ס' קדושין אבל אם אנו מסופקים גם בשנים אין לנו ראיה להחמיר מהגהה זו:
ומעכשיו נחקור אם שייך לומר מעמידין אותו על חזקתו שעדיין הוא קטן שהרי בודאי קטן היה ואמנם מתחלה צריכין אנו לראות דאף בודאי מעמידין דבר על חזקתו אפילו במילי דאישות כדאי' במקומות הרבה מ"מ אם אנו מחמרינן במילי דאישות או לא:
הב"ש בסימן מ"ז סעיף ב' כתב אע"ג דתרי ותרי מוקמי' בחזקת אביו בסי' ג' מילי דאישות שאני וכ' והוא דעת י"א שבר"ן בכתובות פ"ב הביאו הב"י סימן ג' אבל לדעה א' בר"ן וכ"כ התוס' בכתובות וקדושין גבי ינאי מלכא דדוקא לתרומה דרבנן אמרי' תרי ותרי דשרי אבל ליוחסין וכן תרומה דאורייתא אסור ולפ"ז אין חילוק בין אישות לשאר איסורין והב"ש אזיל לשיטתו שכ' בסימן ב' ג' דדעת המחבר ורמ"א דליחוס ישראל מחמרינן דאפילו ע"א לא מהני ע"ש ואך צ"ע שהרי בסימן ל"ז כ' דע"א מהני באישות ועכ"פ זו היא מחלוקת ישינה ומן המנהג משמע דלא מחמרינן דמחזיקין כל משפחות בחזקת כשרות ועיין בס' בית מאיר בסימן ב' ג':
והנה מדכתב המחבר בסימן ג' סעיף ז' ה"ה בחזקת אביו וזהו כלשון רמב"ם ומזה הוכיח הב"ש דדעת המחבר כרמב"ם דדוקא לתרומה דרבנן מעלין וא"כ אין חילוק בין אישות לשאר איסורין כדמשמע בתוספות יבמות ס"ח ד"ה רישא דדוקא לכהונה לא אזלינן בתר חזקה משמע אבל ליחוס ישראל מוקמינן אחזקה וכ"ה בתוספות כתובות ט' ובדף כ"ג ד"ה רישא וד"ה תרוייהו וכ"כ הב"ש בסמן מ"ז בזרק לה קדושין וע"א אומר קרוב לה כו' דמוקמינן אחזקת פנוי' רק משום דידעינן שזרק לה קדושין וא"כ אתרע חזקתה ולכן לא תנשא לכתחלה ועיין בתשובת מהרי"ט ת"א סימן י"א דמשמע ג"כ דגם באישות אזלי' בתר חזקה:
ולכאורה מוכח להיפך שהרי המחבר בסימן מ"ז סעיף ג' בחד לגבי חד כתב דלא תנשא לכתחלה ובי"ד בסי' ל"ט סעיף ט"ז וי"ז כ' דחד לגבי חד מוקמינן הבהמה על חזקתה אלמא דמחמרי' באישו' ובאמת לק"מ דע"כ התם מיירי בענין שלא ידעינן כלל מריעותא רק ע"י העדים המכחישים ולכן מוקמי' הבהמה אחזקתה וה"נ גבי קדושין כמש"כ בהדי' הב"ש ס"ק ו' דאל"כ ק' דא"כ מוכח ע"כ דהמחבר ס"ל אפילו ביצאתה מחזקה מחיים מוקמינן אחזקה שהרי בודאי סרכא הוי ס' מחיים וה"ל לרמ"א להגיה שם דלשיטתו בסי' נ' אסור אע"כ דמיירי דלא ידעינן אנן משום ריעותא רק עפ"י העדים המכחישים זא"ז ואין בעדותם כלום כדאי' בסימן קכ"ז בי"ד ובש"ך שם ובזה א"ש נמי מה שתמה הפ"ח על הש"ך שכ' בי"ד סימן נ' דבספק השקול לא אזלינן בתר חזקה ולמה לא כתב הש"ך בהך דסימן ל"ט לחומרא ולפ"ז לק"מ דדוקא אם ידעינן מריעותא וא"כ יש ס' בזה כ' הש"ך לדעת רשב"א ור' יונה להחמיר משא"כ בסימן ל"ט דלא ידעינן אנן משום ריעותא רק עפ"י העדים המכחישים זא"ז ואין כאן ריעותא כלל ומה שכתב הפ"ח בי"ד סימן כ"ט והוכיח מרמב"ם הלכו' שגגות דס"ל דע"א בהכחשה הוי ס' דאורייתא לא הבינותי כלל דהרמב"ם מיירי שם מאיקבע איסור' כמש"כ הראב"ד והכ"מ שהיה שם חתיכה של חלב בודאי וכן הבא על א"א שע"א אמר מת כו' או בס' גרושין דהתם הוי בחזקת א"א ואם לאו משום דחזקה דייקא ומנסבא מרע לחזקת א"א הוי חייב חטאת כדאי' בתוספות יבמות וכתובות כ"ב והיכא דלא אתחזק לא היתר ולא איסור נשאר בס' כדאיתא בסי' קכ"ז אבל בחזקת היתר לכ"ע י"ל דע"א בהכחשה לא כלום:
ויעיי"ש בב"ש שכ' דדעת רמב"ן ורשב"א דאף בזה לא תנשא אפשר דס"ל דכת א' המכחישים הוי ס' ודלא כש"ך בי"ד סימן קכ"ז שכתב בשם רשב"א להיפך והרשב"א אזיל לשיטתו בכל איסורין דס"ל דלא מוקמינן אחזקה ועיין בשער ר"וח סימן ט"ז או אפשר דס"ל באמת דאישות חמירא ואין להביא ראיה מהא דכתב בד"מ סימן נ' בנולד ריעותא מחיים והביא ראיה מתוספות ד' אחין ש"מ דשוין הן ז"א דביבמות מיירי מדין יבמה לשוק וזה אפשר לא מקרי דבר שבערוה משא"כ ס' קטן או מיאון דהוי דבר שבערוה דמותרת לאביו וקרוביו:
ומעתה כיון דלדעת התוספות ומשמע דכן דעת המחבר דל"ש בין איסורין לאישות ולפ"ז נחקור מה דינו של ס' קטן בשאר איסורין כגון קטן שלא נודע לנו אם הגיע לשנים והוא קצת חולה אם חייב להתענות בי"הכ או שנאמר דמ"הת אינו חייב דמעמידין בחזקתו:
והנה ביבמות ס"ח בתוס' ד"ה רישא כ' דדוקא אם הוא עכשיו בן ט' אזלינן בתר השתא דכבר איתרע חזקת קטנות שלו משא"כ כשעדיין הוא בספק מוקמינן אחזקת קטן וס' בן ט' פסול שבא על כהנת מותרת לאכול בתרומה ומשמע דאפי' בתרומה דאורייתא שרי דהא קו' התוס' להוכיח דמוקמינן אחזקה לענין תרומה מתרי ותרי ומאי קו' דהא בתרי ותרי לא שרי רק בתרומה דרבנן והכא י"ל דמיירי מתרומה דאורייתא א"ו משמע דדעת התוס' אפי' בתרומה דאורייתא ואף שי"ל דתוס' מתרצים דאם הוא בן ט' לפנינו אסורה אפילו בתרומה דרבנן מכל מקום הא כולה מתני' מיירי מתרומה דאורייתא כמו שדקדקו תוספות דבתרומה דאורייתא מיירי ככולי מתני' ועוד דדוקא בתרי ותרי ס"ל לתוס' דהוי ס' דרבנן אבל בכל ס' השקול שיטת התוס' דאוקמי אחזקה כמו שכתבתי בכללי חזקה סימן ט"ו וכן משמע ביש"ש יבמות שלא חילק בין תרומה דאורייתא לדרבנן הן אמת שהנ"י כתב ולא מוקמינן אחזקה וצ"ל דדעתו כרשב"א דבכל איסורין לא מוקמינן אחזקה:
ואמנם יל"ד דקו' התוספות נוקמי לדידי' בחזקת קטן ונוקמי לדידה בחזקת כשרות ותרצו דכיון שהוא עכשיו ודאי בן ט' איתרע חזקתו ויל"ד דהתוס' הקשו מחזקת שניהם ומתרצים רק על חזקתו ואם זה תלוי בזה א"כ למה הזכירו כלל בקושייתם חזקתה כיון דתלוי זה בזה ואמנם באמת קו' תוס' מחזקתה צ"ל שהרי הוי חזקה שעשוי להשתנות ועיין בשער רוב וחזקה סימן י"א ובתשובת ר"ן סימן ס"ו ואין זה חזקה כלל וגם מה שהק' תוספות מחזקתה אינו מובן שהרי ודאי אתרע חזקתה שבודאי נבעלה ולכן נ"ל דקו' תוספות לשיטתם דס"ל דהיכא דיש ריעותא ברורה רק דנוכל לומר דאעפ"כ אינו ריעותא אוקמינן אחזקה עיין שם סימן ט' באריכות וא"כ עיקר קו' תוספות מחזקתה כיון שיש לה חזקת כשרות ונוכל לומר שהוא עדיין קטן וא"כ הכריח חזקתה אותנו לומר שע"כ עדיין קטן הוא כדי שלא תסתור חזקתה ועיין בתוספות כתובות דף ט' ועיין בשער רוב וחזקה סימן ט"ז וע"ז מתרצים שפיר כיון שהוא לפנינו בן ט' א"כ ליכא למימר גבי' להעמיד אחזקתו וכיון שבודאי נבעלה הרי בודאי אתרע חזקתה וע"ש סימן כ"ה אבל כשהוא עדיין ס' בן ט' אזי שפיר אמרי' להעמידה בחזקת כשרות שלה ואמרי' שאין זה ריעותא כלל ואף שחזקתו עשוי להשתנות מ"מ חזקת כשרות שלה מכריח אותנו לומר שעדיין היא כשרה ובעילה זו אינה ריעותא כלל אבל כשהוא לפנינו בן ט' מחזיקין מזמן לזמן לתרומה לכ"ע ע"ש סימן ל' ועיין בתשו' מהרי"ט ח"א סימן י"ח דבהדיא משמע מדבריו ובסימן מ"א כ"כ בהדיא ומפרש כן בכוונת התוספות כמו שכתבתי וב"ה שכוונתי לדעתו ולפ"ז יצא לנו בס' קטן ביו"הכ דחייב להתעצות מס' דאורייתא דחזקתו עשוי להשתנות:
ואמנם ספק קטן שקידש אשה ועדיין בספק זה הא מוכח מתוס' הנ"ל דמוקמינן אחזקתה שהיא פנויה ואמרינן שהוא קטן אף שהוא עשוי להשתנות מכל מקום חזקת פנויה שלה מכריח אותנו לומר שהוא קטן כמו שהקשו תוספות בהדיא ואין זה דומה לספק קרוב לה דקיימא לן בסימן מ"ז והוא בכתובות כ"ג דגם התוספות מודה דלא תינשא על כל פנים לכתחילה דשאני התם דליכא למימר אין כאן ריעותא כלל כיון שעל כל פנים זרק לה קידושין בודאי כמו שכתבו תוספות שם להדיא מה שאין כן הכא דנוכל לומר שאין כאן ריעותא כלל דמאי איכפת לן בקידושי קטן דומיא קושית התוספות בבעילת קטן ספק בן תשעה וכבר כתבנו שם באריכות סימן י"ז דזה גרע מספק שוה פרוטה דהתם החזקה באשה והספק בדבר אחר ואיך יכריח חזקת פנויה דאשה שדבר זה אינו שוה פרוטה וכמו שכתבו האחרונים בחיקו דלא מוקמינן אחזקה מהאי טעמא מה שאין כן הכא שהספק הוא באשה אם נבעלה לפסול וכן אם נתקדשה אמרינן שהיה קטן ונשארת בחזקתה הן אמת שכתבנו שם להר"ן אף דבאיסורי נדה כתב בהדיא ריש פרק המפלת דמוקמינן אחזקה אף על פי כן בספק קידושין מספקא ליה דיש לומר השתא דאיתרע מה שאין כן בנדה שהחזקה הותר להספק והספק סותר להחזקה עיין שם בסברות אמיתות והכרחיות מכל מקום לשיטת התוספות בהדיא דגם ספק קטן מוקמינן אחזקה ומדברי רמ"א בסימן מ"ג אין ראיה כלל דמיירי דעכשיו הוא גדול לפנינו כדמוכח בד"מ שהוציא הגהה זו מתשובת רא"ש דמיירי בגדול לפנינו ולפי מה דקיימא לן ביורה דיעה סימן ל' דבמקום דנוכל לומר שאין כאן ריעותא כלל מוקמינן אחזקה ואם כן הכא נמי והא דכתב רמ"א בסימן קנ"ה סעיף י"ד ספק אם הגיע לשנת שנים עשר או לא אזלינן לחומרא זה קאי על מה שכתב המחבר שם שהביאה סימנין בתוך שנים עשר ועודן שם לאחר שנולד הספק אם הוא לאחר שנים עשר ואנו מסופקים שמא הוא שומא על זה כתב רמ"א להחמיר כדעת המגיד דיותר מסתבר לומר שהם סימנים וכבר הגיע לשנים עשר דזה שכיח ומצוי כמו שכתב שם הב"ש שמה שנרשם בש"ע הוא מרשב"א כתב דהוא טעות רק שהוא מדברי המגיד:
ואמנם מצינו להרשב"א הביאו הב"י בסימן קנ"ה בתשובה סי' אלף תרי"ו שהביאו גם כן הפ"ח בי"ד סימן ק"י שמחמיר אפילו במקום ספק ספיקא שכתב בקטנה שנבדקה ולא מצאו סימנים דיש ספק ספיקא שמא לא הגיעה לשנותיה ואם תמצא לומר הגיעה שמא לא הביאה שערות וכתב דיש להתיישב בדבר הרי דאפילו בספק ספיקא לא התיר:
ואמנם מה שנסתפק הרשב"א להתיר בספק ספיקא נעלם ממנו שהרי בכל איסורין אנו מתירין בספק ספיקא והנה הפ"ח סימן ק"י והב"ש בסימן קנ"ה כתב דטעמו משום דשם אונס חד היא ולפי זה כיון שהכו"פ הוכיח דהרשב"א גופיה לס"ל שם אונס חד הוא והמנ"י העלה גם כן דלא איכפת לן בשם אחד ואני כתבתי בהוכחות גמורות ואמיתיות דכל היכא דאיכא שני מיני מציאות הוי ספק ספיקא ואם כן הכא נמי יש להקל ואני לא זכיתי כלל להבין דברי הפ"ח בסימן ק"י דודאי דברי מהרא"י לדעתי אין להם ביאור אחר שכתב שהיה דעתם לומר שם אונס חד כמו שהבינו האחרונים וכתב שהביא לו ראיה דשפיר מיקרי ספק ספיקא וסבירא ליה דאם הוא רק שני מציאות הוי שפיר ספק ספיקא וכך מתפרשי' דברי הפ"ח שם וא"כ למה נכנס בפרצה דחוקה לפרש דהרשב"א כתב דיש להתיישב משום דסבירא ליה דשם אונס חד כמו שסברו האחרונים ולכן הקשה על מהרי"א ובאמת לדעת הרשב"א ודאי גם כן סבירא ליה דלא שייך בזה שם אונס חד ומה שכתב שיש להתיישב הוא כמו שנכתוב אם ירצה השם ובספר בית מאיר סימן קנ"ה סעיף י"ד כתב דכיון דאם לא הגיע לשנים גם נדריו אינן כלום ואם כן אחד מתיר יותר מחבירו ולא הוי שם אחד:
הדרך אחד יש לומר דרשב"א מסופק בהא דאמרינן בנדה חזקה כיון שהגיע לכלל שנותיה ודאי הביאה סימנים ובודאי משמע דחזקה זו היא ככל חזקות שבש"ס ואין שייך בזה ספק ואם כן איך נימא שמא לא הגיע ואם תמצא לומר הגיע שמא לא הביאה סימנים דכיון שהגיעה לכלל שנותיה הא אמרינן חזקה שהביאה סימנים ונשרו וכל מקום דאמרינן חזקה אין כאן ספק כלל ועדיף בזה מרוב דעל כל פנים יש להסתפק במיעוט כמו שהארכתי בשער רו"ח סימן ו':
הדרך השני יש לומר לשיטת הפוסקים דספק ספיקא צריך שיתהפך וכאן אינו מתהפך דאיך תאמר אם תמצא לומר הביאו סימנים ור"ל סימנים ממש ולא שומא ואיך תאמר שמא לא הגיע לשנים דכיון דאמרינן שהם סימנים ולא שומא ע"כ צ"ל שכבר הגיע לשנים:
ואמנם כבר הרבה הגאון מהור"ר רפאל להוכיח בתשובה דחזקה זו דרבא אינו כחזקות שבש"ס אלא רק לחומרא אמרינן חזקה זו ואם כן יש להקל מטעם ספק ספיקא:
ואם מטעם שאינו מתהפך י"ל שהרי הפ"ח האריך להוכיח מכמה מקומות כרשב"א דאין צריך להתהפך ולפי זה לכאורה סתרי אהדדי האף שיש לומר שתשובה זו כתב הרשב"א קודם שנתיישב שאין צריך להתהפך ואמנם אין צריך לזה כי המעיין יראה דכל מה שהביא הפ"ח בשם רשב"א לכולם יש חזקת היתר סרכא תלויה ודרוסה יש חזקת היתר לבהמה וערימות שנפל במים יש לה חזקת היתר שלא היה חמץ ופירות שהתליע שהביא הש"ך בשם רשב"א היה לו חזקה שקודם שנברא התולעת לא היו מתולעים וגבינות יש לחלב חזקה שלא היה בו חלב טמא וכלי נכרים היה להם חזקה כשהיו חדשים ובלאו הכי אינו מובן דשפיר יש להתהפך עיין היטיב ואם כן שפיר י"ל דאף דהרשב"א סבירא ליה בחזקת היתר אין צריך להתהפך אבל בקטנה שהיה לה אדרבה חזקת איסור על כל פנים מדרבנן שהרי תקנו לה קדושין ולכן כתב הרשב"א שצריך להתיישב מה שאין כן בנידון דידן דאדרבה היא בחזקת פנויה שהרי אם אמרינן שהיה קטן אין בקידושיו כלום ועדיין היא פנויה י"ל שפיר דגם הרשב"א מודה דאמרינן ספק ספיקא ועוד שהרי לפי מה שכתב הש"ך בכללי ס"ס אין צריך כאן שיתהפך דאיך תתחיל לומר שמא הביא סימנים וא"כ כבר החזקת אותו בגדול דבקטן אינו אלא שומא ועל כרחך צריך להתחיל אם הגיע לשנים והוי שפיר ספק ספיקא. ומכל שכן לפי מה שכתב הכו"פ דכך הוא מורה ובא בדבר דאיתחזק לאיסור דספיקא לכולי עלמא אסור מן התורה צריך שיתהפך ובמקום דלא איתחזק לאיסורא אין צריך שיתהפך ואם כן אף אם נימא דכאן לא מקרי חזקת היתר מכל מקום גם חזקת איסור בודאי אין כאן דהא בסימן ל"ז ביצא קול אם היה ספק קטן מבטלין קלא עיין שם בב"ש ובהדיא איתא ברמב"ם הלכות שגגות פ' דספק קדושין מקרי לא אתחזק איסורא ואם כן י"ל דהרשב"א לשיטתו דסבירא ליה דספק הוי לחומרא מדאורייתא כתב שפיר דיש להתיישב אבל לפי מה שהכריעו האחרונים והכו"פ כתב שכך הוא מורה ובא דבדבר שאין לו חזקה לא לחיסור ולא להיתר כיון שהאחרונים הכריעו כרמב"ם דכל ספק רחמנא שרי ועוד דרשב"א אזיל לשיטתו בכל ספק השקול אבל לשיטת התוספות דמוקמינן אחזקה אפשר דיש להקל במקום עיגון או בהוצאות מרובה ליבם כהכרעת הש"ך בסימן נ':
ואם עד אחד מעיד שהוא קטן צריך עיון אם מהני ולא מטעם עד אחד ביבמה דאפשר דזה גרע אפילו מניתן בן עיין שם בח"מ ובב"ש אלא מטעם דעד אחד נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק איסורא עיין בי"ד סימן קכ"ז ומשמע מתוספות גיטין ב' דאפילו בדבר שבערוה מהני ומחידושי רשב"א ריש גיטין משמע הכי ביותר שהרי הרשב"א כתב דחדא ועוד קאמר ואף על פי כן כתב דלא היה צריך להגמרא לומר כך אלא כמו שכתבו תוספות מוכח דסבירא ליה דמהני וכן כתב רמב"ן בהדיא הביאו הר"ן בפרק התקבל גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אך מר"ן בחי' גיטין משמע דבערוה לא מהני וכן כתב בהדיא בפרק התקבל שם אף שהראיה שהביא צריך עיון דבזנתה אשתך היא בחזקת היתר ולכולי עלמא לא מהני עד אחד ועוד שהר"ן כתב בשני מקומות דעד אחד מהני עיין בא"ע סימן ל"ז סעיף כ"א הביאו הב"ש ושם סעיף כ"ד הביאו הרמ"א ועיין שם בב"ש ס"ק נ' וכן כתב מהרי"ט והא דמשמע מדברי הנ"י בשם ריטב"א הביאו הש"ך בי"ד סימן קכ"ז ס"ק י"ד דעד אחד לא מהני ז"א כי המעיין בנ"י באשה רבה מבואר דריטב"א סבירא ליה דבע"א אפילו איתחזק איסורא מהימן ובזה כתב דבערוה לא מהימן אבל בלא אתחזק לא מיירי כלל:
והאיר י"י עיני ומצאתי במהרי"ק ד' לעמבורג שרש ע"ב דף ל' שכתב בהדיא דעד אחד בערוה היכא דלא אתחזק איסורא נאמן וכדאי הוא לסמוך עליו:
ומצאתי בב"ש סימן ל"ז ס"ק ד' שכתב כתב הרמב"ם כל שהיא ספק בוגרת בין קדשה אביה לבדו בין שקדשה היא עצמה הרי זה מקודשת מספק וי"ל דהרמב"ם מיירי בספק אם היא בת ששה חדשים ולספק זה לא מהני חזקת פנויה כמו בכל ספק קדושין עכ"ל ולא זכיתי להבין כלל דמ"ש מספק קרוב לה וצריך עיון ועיין בשער חזקה בסימן י"ט כתבתי שדבריו נכונים על כל פנים נראה לי להקל במקום עיגון אך בתנאי מפורש שיסכימו על זה עוד שלשה מפורסמים להוראה וגם שיסכים על זה הגאון בעל בית מאיר וא"ל בטלה דעתי:
וע"ז השיב לי הגאון בעל בית מאיר באריכות להוכיח דאין זה ספק ספיקא מכח חזקה דרבא הוא כחזקה בכל הש"ס בלא ספק ובעד אחד שיעיד שהוא בודאי קטן דעתו נוטה שהוא נאמן והנה אחר בהוצאות הדפוס קשה עלי לכן השמטתי: