דין באיזה מקום צריך בדיקה ואם נאבד בלא בדיקה:
כתב הרשב"א בתה"א דף ל"ה ול"ח ובחידושיו אהא דמכשיר סירכא תלויה בלא בדיקה והעתקתי לשונו לעיל בסי' י"ג וז"ל וא"ת א"כ קשיא הא דאמרינן גבי אמרתא דר' חביבא שגרונא שכיח חוט השדרה ל"ש משמע דאי כהדדי חיישי' וצריכה בדיקה לא היא דהתם נמי הא אתיליד ריעותא אף על גב דאמרינן שגרונא שכיח לא שכיח ממש קאמר אלא טפי מחוט השדרה ומיהו שגרונא נמי ל"ש והלכך אי לאו דחוט השדרה ל"ש כוותיה היה צריך בדיקה אבל סרכא תלויה דמחמת ליחה שכיחא טובא ודרכה בכך א"צ בדיקה עכ"ל ומזה נוכל ללמוד דין בדיקת האיסורין שהם על ג' פנים (א) אפילו במקום שיש ריעותא רק דנוכל לתלות להיתר מטעם דשכיח יותר ההיתר מן האיסור אזלינן בתר המצוי וא"צ בדיקה כלל (ב) בדיקה שתקנו חכמים מחמת מיעוט דשכיח ולא ראינו שום ריעותא כבדיקת הריאה ותולעים בסימן פ"ד סעיף ח' וע"ש בש"ך אם נאבד או בישל מותר ואפילו האוסרים בריאה היינו מטעם קנס וכן רוב מצויין דהוי מיעוט דשכיח כמו שכתב הר"ן ובדיעבד מותר והתוס' בשבת כתבו דלכן גזרו בדמאי דהוי מיעוט דשכיח ושם אפילו דיעבד אסור צ"ל משום דהוי עון מיתה ע"ש בתי"ט ריש דמאי (ולשון הרשב"א הביאו הש"ך בסימן פ"ד שכתב דעבר ובישל דומה לבא זאב ונטל בני מעים אינו מדוקדק לשיטתו דשאני זאב שיש לפנינו דבר לתלות בו כמ"שכ כמה פעמים וה"ל לכתוב דדומה לריאה שנאבדה דדוקא בזאב שיש נקבים לפנינו משא"כ הכא) (ג) בדבר שיש ריעותא לפנינו ואין לנו דבר לתלות בו דצריך בדיקה מטעם ספק השקול לדעת רוב הפוסקים כמו שכתבתי בסמנים הקודמים זולת לדעת התוס' עיין מה שכתבתי לקמן בסימן כ"ה ואם נאבד בלא בדיקה או שאין אנו בקיאין אסור ולא מבעיא באיסור דאורייתא אלא אפילו בדרבנן אם נאבד בלא בדיקה אסור וראיה לדבר לקמן בסימן ק"צ סעיף ל"ח ספק צבע ספק דם דקיימא לן להחמיר והק' המנ"י הא הוי ספק דרבנן ולדידי לק"מ דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא כו' ובזה מיושב נמי קו' הב"ש בא"ע סימן קנ"ה שהק' לשיטת הסוברין דחסרון ידיעה לכל עולם מקרי ספק א"כ קשה למה מחמרינן במיאון ואפילו בנבדקה הא לא הוי רק ספק דרבנן ולפ"ז לק"מ וכן מצאתי במל"מ פרק ד' דבכורות שכ"כ בהדיא והביא ראיה ממקדיר ומגליד בסימן ק"ץ: ואמנם צ"ע בדבר שצריך בדיקה מחמת מיעוט דשכיח ויש כאן ריעותא לפנינו הדמיון אשה שהפילה כמין קליפות ושערות בסימן קפ"ח דצריך בדיקת פושרין וכתב הרשב"א בחידושי נדה ובמשה"ב דרובן דהני בריות נינהו והבדיקה רק משום מיעוט ולפי זה אם נאבדו מה דינו ואין ראיה מסימן כ"ד סעיף י"ח בשמוטה ושחוטה דקיימא לן בלא תפש בסימנין דמהני בדיקה והיינו כמו שכתב הרא"ש בפ' השוחט דעפ"י רוב א"א לשמוטה שתעשה שחוטה ואפילו הכי קיימא לן להחמיר אף על גב דהוא רק משום מיעוט דיש לומר דש"ה דיש ריעותא ברורה לפנינו רק שאנו מסופקים בזמן ועוד בהמה בחזקת איסור עומדת וע"י שחיטה אתה רוצה להוציאה מחזקתה משא"כ הכא ואדרבה החזקת טהרה מסייע לרוב. והנה ביבמות ל"ו ע"ב תוס' ד"ה לא שהה ובנדה מ"ד ע"ב תוס' ד"ה ספק נפל הק' אמאי אסור בשחט בהמה בתוך ח' נאמר רוב ולדות אינן נפלים ותירצו משום דהוי מיעוט דשכיח והווה לכך אסרו חכמים כמו במים שאין להם סוף ואף על גב דיש לומר דהתם משום חומר ערוה הוא מ"מ כיון דמצוי החמירו חכמים הרי להדיא לחומרא ואמנם התוספת ביבמות קי"ט כתב דגזרו בהמה אטו אדם וכן כתב בבכורות כ' וכן בחולין י"א ע"ב וכ"כ הג"א שם וצ"ע ועל כל פנים בדיני נדה בבדיקת דהפסד טהרה דאז היא בחזקת טומאה נראה להחמיר שהרי הוא איסור כרת (ועיין לקמן בהלכות נדה):