חכם מתיר. דורש לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין ודרשינן אבל אחרים מוחלין לו שעושין אותו חולין ובחולין מותר שייך למימר בהו (הר״ן נדרים ע״ז):
שהיה פושע בתינוקות. פרש״י שהיו חובטן יותר מדאי:
את שהסמיך נדרו לדבר שאפשר לו להנדר. פירש לדבר הנדור וזה נקרא דבר שאפשר כי דבר הנדור אפשר לו שידור או לא ידור משא״כ דבר האסור:
אף בשבועה כן. שישבע בדבר הנדור:
ת״ל או השבע שבועה וכו׳. לאסור איסר דווקא בדבר האסור והסיום מ״מ לא ידעתי לפרשו וצ״ע:
אין לי אלא שהוציא מפיו גמר בלבו מנין. הגר״א מחק בספרי דרשה זו ובאמת הוא נגד תלמוד ערוך (שבועות כ״ו) אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו:
שלא יעשה דבריו חולין. הרי שהיו חכם ונדר לא יפר לעצמו כצ״ל:
שעובר בעשה ול״ת. עשה ככל היוצא מפיו יעשה ל״ת לא יחל דברו:
אף אשה. דה״א הואיל ובאשה אביה ובעלה מפירין נדריה לא תעבור על בל יחל ובל תאחר קמ״ל:
יכול אפילו קטנה. פי׳ שגם היא ברשות אביה.
וכה״א או אסרה איסר על נפשה וכו׳ כצ״ל:
בבית אביה בנעוריה. ערבובי דברים בכאן. וכצ״ל בנעוריה בבית אביה ברשות אביה להביא את שנתארמלה או שנתגרשה מן האירוסין. וקרא דסוף הפרשה בנעוריה בית אביה להוציא את שנתארמלה או נתגרשה מן הנשואין אז יצאתה מרשות האב לגמרי כצ״ל:
ושמע אביה להוציא את החרש. פי׳ חרש המדבר ואינו שומע. והפרה יכול להיות אצלו אחרי שמדבר (נדרים ע״ג.) גבי בעל בפי׳ הר״ן והרא״ש:
אפי׳ השמיעוהו אחרים. ואם לא היפר לה באותו יום נדרה קיים ודורש זה מקרא דלאחריו ואם הניא אביה אותה ביום שמעו אפילו השמיעוהו אחרים:
והחריש לה אביה. עד שיהיה מתכוון לה עיין (נדרים פ״ו:) נדרה אשתו וסבר שנדר בתו וכו׳ למימרא דיניא אותה דוקא וע״ש הר״ן דקאי אקרא ואם הניא אביה אותה וכו׳ והקשה הר״ן תינח בהפרה בהקמה מנין ע״ש שהאריך. ולפי גרסא דהכא והחריש לה אביה עד שיהיה מתכוון לה הרי קרא גבי הקמה בהדיא סרה קושית הר״ן ויש לי אריכות דברים בזה אבל אכ״מ.
הרי. זה יחזור ויפר ת״ל והחריש לה עד שיהיו מתכוון לה כצ״ל:
מגיד על נדר. דורש מלת יקום כיון שהקים שעה אחת אינו יכול להפר אח״כ:
הנאה זו הפרה. פי׳ דגבי בעל כתיב יניא אותה והפר אף גבי אביה דכתיב ואם הניא אביה אותה פי׳ שיפר:
מה הבעל וכו׳. פי׳ גבי בעל בין לענין הקם ושמע אישה ביום שמעו והחריש וקמו כו׳ בין לענין הפר (ואם ביום שמוע אשה יניא אותה) אף האב כן דגבי אב כתיב סתם (ושמע אביה את נדרה והחריש לה) ה״א כיון ששמע האב והחריש לא יוכל להפר אף באותו יום. ע״כ אמר שלימד אב מבעל שגם הוא יכול להפר כל היום (חכם הספרדי):
כב. ובטלה ולבו ט״ס וצ״ל ובטל בלבו היינו האב בטל לה הנדר והיא לא ידעה ועברה אעפ״כ צריכה כפרה ק״ו לנדרים:
זו ארוסה. כשהוא אומר ואם בית אישה נדרה הרי נשואה אמורה דברי ר׳ יאשיה. ודע כי בין ר׳ יאשיה ובין ר׳ נתן אין שום נ״מ ומשמעות דורשין א״ב שכל זמן שהיא בבית אביה אביה ובעלה מפירין נדריה. ניסת אין האב מפר נדריה כצ״ל:
נדרים שבאו עמה מבית אביה לבית בעלה. פי׳ שנדרה בעודה ארוסה והאב הפר חלקו וכשבאה לבית בעלה יפר חלקו. אבל מה שנדרה קודם שהיתה ארוסה אין הבעל יכול להפר שאין הבעל מפר בקודמין:
ולא מפר עד שלא נדרה. (נדרים ע״ה) והוא כדברי חכמים שם האומר לאשתו כל נדרים שתדורו מכאן עד שאביא ממקום פלוני הרי הם מופרים. וחכ״א אינו מופר והוא כמו שסיים אישה יקימנו ואישה יפירנו את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר:
אלא כאשתו וכו׳. נדרים אשר עליה מיפר ולא קודם שנדרה:
אף אלמנה וגרושה סן הנשואין. אבל מן הארוסין מת הבעל חזרה לרשות האב:
זו יתומה בחיי האב. שנשאת ונתארמלה או נתגרשה כשהיא קטנה כצ״ל. ותיבת שנתקדשה ט״ס:
כט. זו חרישה לקיים. היינו ששותק על מנת לקיים הנדר:
אחרי קיום הנדר. היינו אם קיים לה הנדר אף באותו יום אינו יכול להפר:
מלמד שהוא מכונס וכו׳. היינו אחרי כי קיים לה הנדר ואם אח״כ מכריחה לעבור הנדר אזי מכונס הוא תחתיה לעון:
בכל המידות שאמרנו. כי דיני הקמה והפרה שוים האב להבעל:
עד שנוקמין וכו׳. ברבה מסמיך ליה על קרא ישמח צדיק כי חזה נקם:
והלא מואבים היו בתחילה לדבר כצ״ל. והכוונה כי המואבים הם פתחו תחלה ללחום עם ישראל כדכתיב בפרשת בלק ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו וכן. וילכו זקני מואב וזקני מדין ועיין רש״י בחומש שכתב טעם אחר וז״ל מאת המדינים ולא מאת המואבים שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה שהיו יריאים מהם שהיו ישראל שוללים אותם שלא נאמר רק אל תתגר בם מלחמה. אבל המדינים נתגרו על ריב לא להם ובאמת דברי רש״י נגד גמרא ערוכה (ב״ק ל״ח) וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה עם מואב שלא ברשות וכו׳ ועיין במזרחי שמיישב קצת דברי רש״י:
אלא בתחלה היה להם תגר וכו׳. לא ידעתי מאי מתרץ בזה הקושי׳. ועיין בספרי ובז״א:
להביא שבטו של לוי. הגר״א גורס בספרי להוציא שבטו של לוי דלא מצאתי ששבטו של לוי ילך למלחמה:
מלמד שהיו שקולים כפינחס וכו׳ דורש אותם השני מיותר הוא דכתיב וישלח אותם משה כו׳ אותם ואת פינחס. (מזרחי) ודע כי הלשון שהיו שקולים כפינחס לאו דוקא אלא שהיו צדיקים כי אח״כ אמר ופינחס שקול כנגד כולם.
בידו ברשותו כצ״ל. וכה״א וכל טוב אדוניו בידו פי׳ ברשותו:
הקיפוה מג׳ רוחותיה. בספרי הג׳ מד׳ רוחותיה. וגרסא דהכא נכונה כי כן דעת הרמב״ם בהלכות מלכים כשצרין על עיר לתפסה אין מקיפין אותה אלא מג׳ רוחותיה ומניחין מקום לברוח למי שירצה:
בב״ד הרגוהו. הגר״א הגיה בספרי בד׳ מיתות בית דין הרגוהו וכמו שהוא (סנהדרין ק״ו.) א״ר שקיימו בו ד׳ מיתות בי״ד:
אדונינו כשם וכו׳. פי׳ פינחס אמר למשה אתה אמרת נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים ע״כ הרגנו רק הזכרים וע״ז אמר לו משה הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וכו׳ כמו שמסיים הכא ע״כ גם הנקבות חייבין מיתה:
שינה עליהם. הכתוב היינו תהרגו השני לעכב שכל אשה יודעת איש ג״כ להריגה:
מפורש בברייתא. ספרי חוקת פיסקא קכ״ז ע״ש:
הא למדנו לארבעה כלים כצ״ל וכ״ה בספרי שם בגד וכלי עור ומעשה עזים וכלי עץ:
מה אתם בני ברית אף שביכם בני ברית. כי הא״י אינם מקבלים טומאה רק אחר שיתגיירו יקבלו טומאה.
מה המת חמור. היינו הכא כתיב בהדיא וכל מעשה עזים תתחטאו. ועיין בספרי שפריך ע״ז האיך הוא ק״ו ממת החמור על שרץ הקל וע״ש שמסיים דרשא אחרת ובכאן חסר.
שמעו נא המורים. מה הוא אומר ויך והיינו שטעה וזה חטא דמי מריבה:
או אינו אלא גלמים. הואיל ומתי ישראל מטמאין והרוגי מדין מטמאין מה מתי ישראל מטמאין כלים ולא גולמים (דכתיב והזה על האוהל ועל הכלים) אף מתי מדין מטמאין כלים ולא גולמים כצ״ל:
ומה מי שאין טעון טבילה. חסר ג״כ ומה מי שאין טעון הזיה (דהיינו דבר שלאיבוא באש שלא הוזכרה בו הזיה) צריך טבילה. דבר שצריך הזייה (היינו דבר אשר יבוא באש) אינו דין שצריך טבילה פ׳ החכם הכפרדי ולמדנו ששניהם צריך טבילה והזיה. ועיין בספרי ועיין ברש״י והרמב״ן:
בא הכתוב ללמד. על החרב שהוא טמא ז׳ ועל הנוגע בו שהוא טמא ז׳ כצ״ל כי חרב הרי הוא כחלל. ולומד זה מקרא כל הורג נפש הרי הרגו בכלי זיין ולא יגע במת עצמו. ודע לפי הכלל שסתם ספרי ר׳ שמעון ב״י מכאן ראיה לדברי רבינא (יבמות ס) שתירץ לרשב״י אף שסובר שקברי א״י אין מטמאין אבל במגע ובמשא מטמאין. כי כאן ראינו שהחרב נטמא מחלל מדין לא כסתמא דגמרא דמתרץ לקרא כל הורג נפש דילמא איקטל חד מישראל ע״ש.
שלא יעשה אדם עצמות אביו וכו׳. ידים פ״ד כה״ע ע״ש:
ואחר תבואו אל המחנה אחרי כן. פי׳ אחר הוא אחר כן:
זה א׳ מעיטור סופרים. קאי ג״כ על קרא ואחר תבואו כי מלת אחר מיותר הוא דה״ל למכתב ותבואו ועיין כ״ז (נדרים ל״ז:) בפרש״י ור״ן:
אדם אלו הנשים. כי הזכרים נהרגו כולם:
שנאמר ברה היא ליולדתה. פי׳ מי שמוציא הדין מתוך משנתו.
מלמר שהכהנים כו׳. מדכתיב מכס לה׳
מכאן אמרו לשכת חשאים היו שם כצ״ל:
לא כשאתם אומרים כו׳. כי הם החשיבו המקנה יותר מן הבנים שאמרו גדרות צאן למקננו וערים לטפנו.
ושמעון. פי׳ אף שהיה גם כן בדגל ראובן:
סד. מוסבות שם. מקום הוא פי׳ המחבר מפרש מוסבות שם הוא שם מקום שעמדו שם הערים נבו ובעל מעון לא כפרש״י ושארי מפרשים שפי׳ שנשתנה שמם מחמת שם עובדי כוכבים:
ויקרא לה נובח בשמו לה לא מפיק ה׳ כצ״ל ובכאן ט״ס ועיין במנחת שי: