בן שהיה מצפיר להלחם וכו׳. לא ידעתי לפרש לשון מצפיר עיין בבע״ט פירש בן ציפור שעף עליהם כצפור לקללם. ובזוהר פרשה זו. פירש בן צפור שעשה מכשפות ע״י צפור ע״ש:
מפני מה נתנה נבואה לאו״ה הקדמונים. עיין רבה ותנחומא.
ודומה לו נעשה אדם. כמו אעשה אדם וכן הכא נכה כמו אכה.
ד״א. נכה לשון גדולה וכו׳. ע״כ אמר נכה לשון רבים כי דרך גדול ומושל שמדבר דבריו בלשון רבים כי הוא האחד שבו תלוי דעת הרבים:
לפי שהוא היה ממשפחת קמואל אבי ארם. והם ברכו את רבקה אחותינו את היי לאלפי רבבה ונתקיים ברכתם.
כענין שנאמר קסם על שפתי מלך. המחבר מפרש קסם לשון בחינה וסימן. וזה כוונתו וקסמים בידם שלקח לסימן אם יבוא תכף יצליח ואם ימאן אין הצלתח. וע״ז וי״א וקסמים ממש פליג אלמעלה.
זה אחד מג׳ בני אדם. עיין מדרש רבה במקומו ועיין (בזוהר ר׳) גירסא אחרת וחשיב ג״כ יחזקאל לשבח דאמר ליה התחיינה העצמות האלה. ואמר ה׳ אלהים אתה ידעת:
ולבסוף נביא שקר היה. מפסוק הזה אין שום ראי׳ שהיה נביא שקר ואולי קאי על הקרא הקדום מאן ה׳ לתתי להלוך עמכם דווקא וזה היה שקר שהקב״ה אמר לו לא תאור את העם כלל רק המחבר ציין ע״ז הפסוק כי בכאן הוצרך בלעם להודות לא אוכל לעבור את פי ה׳:
ואמיתתו מש עול. פי׳ אמיתת המילה משעול מש עול:
כלומר ההשכל השלכתי. פי׳ הנו״ן האחרונה ממלת ההסכן כמו ל׳. ומביא ראי׳ ע״ז נשכה לשכה שגם שם נחחלף נ׳ על ל׳:
כדי שיארע הדבר וכו׳. היינו שיתבייש לפני השרים:
כלומר כל העם מקצה. שראה כולם וכן פי׳ הראב״ע:
הביא עליו טומאה. דורש ויקר לשון קרי:
כענין בן אדם נהה על המון ממצרים. והורידהו אותה וכו׳ כן הכא הורידו בלק לבלעם מגדולתו:
ארבעה רגלי ישראל. דורש רובע רביעית שנחלקו לארבעה חלקים:
לפיכך כתיב. והנו בוא״ו למעט שלא היה שמחה לבלעם בשעה שבירך את ישראל:
ודיבר ולא יקימנו. דכתיב וידבר ה׳ אל משה וכו׳ וארא אל אברהם וכו׳ כצ״ל ודורש ודיבר כמו התם וידבר:
אלו המזיקין. ראם אלו המזיקין כצ״ל. וע״ז קאי שרואין ואינם נראין וכ״ה בגיטין:
לכך נאמר וישת אל המדבר פניו. כתרגומי לקבל עגלא דעבדו ישראל במדברא:
ואנכי לא אשכחך. היינו מה שקבלו אנכי ה׳ אלהיך:
ואומר אינו עיקר. ט״ס וצ״ל ואו אינו עיקר כמו ויכו האחד את האחד גבי אשה התקועית ע״ש ברד״ק הכינוי טרם ההודעה (דה״ל למכתב ויך א׳ את א׳) והואו נוסף וכן הכא הכינוי טרם ההודעה:
ביקש לאמר לא יהיה להם זתים וכרמים כצ״ל ת״ל כגנות עלי נהר וכ״ה בסנהדרין שם:
לא יהיה ריחן נודף. היינו מעשיית המצות (רש״י שם):
ארשב״ג אר״י וכו׳. (סנהדרין שם):
אל מוציאו ממצרים כצ״ל. כי הכא כתיב מוציאו לשון יחיד ולעיל פרשה כ״ג פסוק כ״ב כתיב אל מוציאם וכו׳ בלשון רבים וע״ז קאי דברי המחבר יחדם גוי א׳ ע״כ כתיב מוציאו לשון יחיד:
ארור השלים בארורה. היינו בלעם שהוא ארור אבל יצחק וכו׳ כצ״ל ומלת יעקב ט״ס.
אשר יעשה העם הזה לעמך. לעם זה מבעיא ליה למימר אמר ראב״כ כאדם שתולה וכו׳ כצ״ל:
תנא משום רבנן. בסנהדרין צ״ז הובא תחילת מאמר זה בשנויים רבים:
והיה ירשה. שעיר אויביו שהיה אויבו מחיי יעקב וכו׳ כצ״ל:
בלעם שבלעם בעצתו כצ״ל:
בכל מקום שנאמר ישיבה כו׳. אינו אלא לשון צער כצ״ל:
שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו כצ״ל וע״ז קאי הקושיא ואימא עד דאכיל.
מעשה בסרטבא כו׳. כולה בסנהדרין ס״ד פ״ב:
שמעון כולו מהויב. כי כולם פרצו בעבירה: