Beur HaRe'em on Midrash Lekach Tov, Deuteronomy, Devarim

כשם שהדבורה כולה עוקצין. עיין ברבה במקומו. אלה הדברים מה הדבורה הזה דבשה מתוק ועוקצה מר כך הם דברי תורה מי שעובר עליהם נוטל אפופסין (היינו עונש) ומי שמקיים אותה זוכה לחיים ע״ש. ודורש אלה הדברים כמו דבורים. ואולי זה יהיה כוונת המחבר שמביא זה הכא כמו שמסיים לבסוף ומה היתה תוכחה שהוכיח משה לישראל אלה הדברים וידרוש כמו דבורים. וכן הכא גבי קהלת דורש דברי קהלת כמו דבורה:

שלא היה אדם אחר וכו׳. עיין ברבה מה שכתוב בו לא חמור א׳ מהם נשאתי לזה ראוי להוכיחן:

הפה שאמר וכו׳. עיין רבה. הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו לא איש דברים אנכי כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר אלה הדברים:

מה שעשו בשיטים. וזה בערבה בערבות מואב ששם נחל השטים:

בחמה ולבנה ובים. הגר״א הגיה בספרי בשמש וארץ וים. כי כן הוא שם בפסוק וזרח השמש הולך אל דרום וסובב אל צפון (זו הארץ) וכל הנחלים הולכים אל הים:

אמר ר׳ טרפון העבודה וכו׳. (ערכין ט״ז):

ונתלבנה בצרעת. וזה ולב״ן:

בכפורת. היינו במעשה המשכן עיין ספרי:

רב לכם שבת בהר הזה אמר להם וכו׳ כצ״ל כי מילת בהר דריש:

פנו וסעו לכם זה דרך ערד וחרמה כצ״ל. והכוונה שילכו לא״י קרוב לערד וחרמה. והלשון פנו דריש שיסעו לאחוריהם. והז״א האריך בזה:

שמימיו פרין והולכין. ע״כ נקרא נהר הגדול. ודע הלשון שמימיו פרין והולכין כוונתו כמו (בכורות נ״ה) הנודר ממי פרת אסור בכל מימות שבעולם כי כל הנהרות נמשכין מאתו ע״ש:

הוא יריב את ריבם. וסיפא דקרא וקבע את קובעיהם נפש:

ארשב״י שבע שמחות את פניך אל תקרא שובע אלא שבע שמחות פניהם של צדיקים דומות לע״ל וכו׳ כצ״ל:

משהגדיל הבן עמד האפטרופוס ונתן לו רק כדי פרנסתו אמר לאפטרפוס וכו׳ כצ״ל וכ״ה בספרי וע״ז שייך הסיום זהו משלי:

וכצמחי האדמה. כ״ה בספרי והגר״א הגיה וכעפר הארץ:

לא מעצמי וכו׳. נ״ל דקאי אקרא דלמעלה כאשר דבר לכם כלומר אע״פ שאני מתחיל להוכיח אתכם אין אני עושה מעצמי אלא מפי הקב״ה הוא דיבר לי להוכיח אתכם (חכם הספרדי):

שהיו מתרעמין וכו׳. בספרי וכן (קידושין ל״ג:) הקדים משה לצאת אמר שמא אינו שפוי בביתו אחר לצאת וכו׳ והיינו שהיו בהם אפקורסת:

שנאמר הבו לכם סבר ועצה כצ״ל. שכל הבה לשון הכנה והזמנה לדבר הוא פי׳ תנו עצה ועזר לדבר הזה (מזרחי):

מה בין נבון לחכם. חכם דומה לשולחני עשיר שמביאים לו לראות היינו מטבעות רואה. כשאין מביאין לו יושב ותוהה. נבון דומה לשולחני תגר כשאין מביאין לו לראות מביא משלו רואה כ״ה בספרי וכצ״ל הכא:

שיהיו ידועים וכו׳. שהם צדיקים שכל שבט מכיר אנשיו וכ״ה בהדיא בספרי:

בין ברצונכם. כי יחיד מומחה דן בע״כ:

ואלו נכונים לא מצא. (עירובין ק׳):

ראשים במו״מ וכו׳. כי ת״ח נקטינן ליה שוקא (ב״ב כ״ב.):

היה אחד משרי מאות נתפס בעידן שר אלף כצ״ל:

ת״ר שרי אלפים וכו׳. (סנהדרין יח.):

ושוטרים הלוים לפניכם כצ״ל:

והלוים מחשים לכל העם כצ״ל:

וכה״א שר חמשים וכו׳. יותר ראיה מקרא דאח״כ שם תיקר נא נפשי ונפש עבדיך אלה חמשים בעינך הרי השר חמשים היה חוץ מהחמשים:

שיסבול את בעלי דינים. קאי על סיפא דקרא שמוע בין אחיכם:

ברחבעם. אם תהיה עבד לעם הזה ועבדתם וכו׳ כצ״ל:

אמר ר״ל צדק את הדין. (סנהדרין ז:) ע״ש ברש״א שפירש שמתחלה צדק את הדין לעשות פשרה ובא״ל חתכהו עפ״י ד״ת כי כשאתה יודע האיך הדין נוטה אי אתה רשאי לבצוע:

בין איש וכו׳. (סנהדרין שם) ודורש בין איש לאחיו לענין ירושה וזה שאמר בין בית לעלייה בין תנור וכרים אלא יעלה אותן בדמים וישוה חלוקתו ע״י מעות (רש״י שם) ד״א לא תכירו ר׳ יהודה אומר לא תכירהו (היינו אם הוא אוהבך) ר״א אומר לא תנכרהו (היינו אם הוא שונאך) כצ״ל וכ״ה בסנהדרין שם וע״ז קאי המעשה אושפזכנאי וכו׳:

מפיקנא לך. היינו שרצה לשמתו:

אלו דקדוקי מצות כגון שחיטה וניקור הבשר ככ״ל ועיין רמב״ן על התורה ודורש סיפא דקרא כל הדברים אשר תעשון קאי על תורה שבע״פ שהם הלכה למשה מסיני:

אלו יו״ד דברים. היינו מה שדיני נפשות חמור מדיני ממונות ע״ש בסנהדרין:

עלה רש מיד. כי אם לא היו חוטאין היו נכנסין תיכף לארץ:

לעלות בהר. בכדי שיוכלו לראות כל סביבותיהם:
לז. שגופים. כמו סגופים. לענות נפש תרגום לסגפא נפשי׳:

מעמידין אותם בקלון כצ״ל. ופי׳ בבתי זנות:

ענקים. המחבר דהכא יפרש בני ענקים שהיו כ״כ גבורים שהיו מתגאין בגבורתם וכמו הקרא לכן ענקתמו גאוה:

ואומר אליכם לא תעלו ולא תלחמו. כל הפסקא בטעות וכן צ״ל ואומר אליכם לא תערצון ולא תראון מהם מפני מה שה׳ אלהיכם הוא ההולך עמכם וכו׳ (הוא הקרא השני) כצ״ל:

מי שעשה לכם בראשונים. הוא מצרים.כן יעשה באחרונים היינו בארץ כנען:

ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותי. כמו הכא נשאך ה׳:

ת״ל הדור הרע הזה. היינו הגדולים שהיו במנין בני כ׳ שנה. אבל הקטנים יבואו לא״י:

ותהינו לשון הין וכו׳. עיין ראב״ע שני פירושים או לשון ה״ן היינו שאמרו אח״כ נעלה דוקא. או ותהינו לשון הין במידה. ויהיה הכוונה שמדדו עצמם לעלות בהר:

שכיבד את אביו. דורש רב לכם סוב את ההר הזה אין הרים אלא אבות וכ״ה בדברים רבה:

שלא יהיו מתגרים וכו׳. היינו שלא ימרדו במלכיות. וכ״ה בהדיא בתנחומא וברבה מסיים ולא זו בלבד אלא אתה צו לראשי הדורות שינהגו בו כבוד:

עוברים אתם ולא יושבים. שאסור להם לישב בארץ בני עשו. ומה שמסיים שהפורענות עתידה לבוא אולי כוונתו על הגלות שבא אח״כ שהגלו ונתיישבו בין האומות:

שהם מלוחין ויבשים. הוא ט״ס. רק מחמת שהם מלוחים נאכלין מחמת מלחם עיין (ע״ז ל״ח:) בתוס׳ ד״ה דגים קטנים וכ״ה לקמן בדברי המחבר:

ואם עשה בהם ישראל שום מעשה. (ע״ז שם). ואתי ישראל וחתה בה חתויי והיינו שהיפך הגחלים ע״ש:

אע״פ שהתירו רבינו הקדוש. (ע״ז ל״ה:) רבי ובית דינו התירו השמן. וע״ש בפרש״י דלא גרסינן רבי רק ר׳ יהודה נשיאה והוא נכדו של רבי וע״ש בתוס׳ ד״ה אשר לא יתגאל:

כך לא התגריתי. ע״כ כתיב הלשון ונעבור שלא עכבו שם:

הוא שאמר רחב״א וכו׳. (ב״ק ל״ח:):

מכאן אמרו כשם שעמדה חמה וכו׳. (תענית כ.):

שהיתה קדומה. ויהיה הפירוש ממדבר קדמות כמו *מדבר קדמות למד משה ממלחמת פרעה:

מכאן אמרו עוג וכו׳. מסיפא דקרא כי בידך נתתי אותו:

הם פלטין שלו. וכן הוא בתרגום שתרגם תרכונה. ובתרגום ירושלמי במגילת אסתר קורא לפלטין תרכונה:

צידונים יקראו לחרמון שריון. והאמורי יקראו לו שני״ר וכתיב שיאון וחרמון הרי ארבעה שמות:

ארבעה מלכים. וזה ד׳ שמות הם שמות המלכים שרצו כאו״א שיקראו על שמו:

ואמרו רבותינו. (סוטה מב:) חצי שבחו דורש וחץ לשון חצי: