יַנַּאי לָבִישׁ מָאנֵי, מַעֲלֵי שַׁבְּתָא וְאָמַר: בּוֹאִי כַלָּה בּוֹאִי כַלָּה. בזוהר הקדוש איתא לומר ג' פעמים בּוֹאִי כַלָּה, ואמר רבינו האר"י ז"ל דגם רבי ינאי היה אמר ג' פעמים, אך האחרונה הואיל שצריך לאומרה בלחש לא נתפרשה בתלמוד. ונראה לי בס"ד דהוא מזמינה בשלש סעודות שבת וכנגד סעודה שלישית שהיא עולמית בסוד הפה, דלכן אין אומרים קדוש על היין לכך אומר השלישית בלחש. ועוד נראה לי בס"ד טעם לשלש פעמים כנגד נר"ן [נפש, רוח, נשמה] ולכן כנגד הנשמה אומר בלחש כי היא נעלמית שהיא סוד בינה עלמא דאתכסייא. ונראה לי בס"ד בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת מַלְכְּתָא ראשי תיבות מַלְבּוּשׁ [378] שהוא מספר 'אור פניאל' [378], ולכן הוא היה מתכוין להתעטף ולומר כן.
רַבִּי אַבָּא זָבַן בִּתְלֵיסַר אַסְתִּירֵי. נראה לי בס"ד טעם למספר זה שהוא מספר 'אַהֲבָה' [13] לרמוז עושה זה הכבוד לאו לקבלת שכר אלא מאהבה שאוהב את השבת, וגם קונה מִתְּלֵיסַר טַבְּחֵי כמנין 'אֶחָד' [13] שהוא עושה בשביל כבוד השבת שהוא אחד שאין לו זוג בימי החול.
וּמַשְׁלִים לְהוּ אַצִּינוֹרָא דְּדָשָׁא, לפירוש שני של רש"י 'נותנה לשמשים על פתח ביתו ולא נכנס לבית', ונראה לי בס"ד הטעם שמוסרה להם שם, לרמוז להם אף על פי שהיום הזה יש להם טרחא ויגיעה רבה בצרכי שבת, אם יעשו לכבוד שבת לשם שמים לא ירגישו בטורח, כמו זה הדלת המונח פה על ידי שהיא תסוב על צירה שנאחזת למעלה ולמטה אז לא תכבד על הפותח וסוגר אותה, מה שאין כן אם אין לה אחיזה בציריה אז תכבד על האדם, וכן אם הם יכוונו לבם לשמים למעלה אז הם אין מרגישים בכובד המלאכה, ולכן היה אוֹמֵר לָהֶם אֲשׁוּר הַיָּיא אֲשׁוּר הַיָּיא, תיבת הַיָּיא [26] עולה מספר כ"ו מספר שם הוי"ה ברוך הוא, רצונו לומר שתכוונו לשם ה', וכפל דבריו כנגד שם ב"ן [52] שגם מילואו הוא מספר כ"ו, ואמר בכפליים כנגד קדושת הלילה וקדושת היום.
רַבִּי אַבָּהוּ הֲוָה יָתִיב אַתַּכְתַּכָּא דְּשִׁינָא. נראה לי לאו לכבד את עצמו הכניס זה לבית התבשיל לישב עליו, אלא מפני שהיושב על זה ניכר שהוא אדם גדול וחשוב. ובזה יהיה כבוד גדול לשבת משימוש שמשמש הוא בעצמו, כאדם המשמש את המלך בבגדים יקרים שיהיה כבוד למלך מצד יקר הבגדים.
דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּגָדִים שֶׁבִּשֵּׁל בָּהֶם קְדֵרָה לְרַבּוֹ, אַל יִמְזֹג בָּהֶם כּוֹס לְרַבּוֹ. פירש רש"י מוכיח דבישול קדירה מטנף בגדים עיין שם, והדבר יפלא וכי לדבר זה צריך הוכחה מתנא דבי רבי ישמעאל הלא זה נראה בחוש? ונראה לי בס"ד דמוכיח אל תאמר כיון דעסק זה הוא של מצות כבוד שבת אין ללבוש בו בגד של גּוּנְדָא כמו שלובש בעסק של חול שלא לטנף בגדיו, דאדרבה זה כבודה של מצוה לטנף בעסק שלה את בגדיו, דנראה בזה חבוב מצוה, וכמו אותו חסיד כשהיה מל לא היה רוחץ ידיו מלכלוך דם המילה, וכן רבו של רש"י ז"ל היה מכבד ארון הקודש מן העפר בזקן שלו, לכך מוכיח מתנא דבי רבי ישמעאל דבגדים שבישל בהם קדרה אל ימזוג בהם כוס. וידוע הוא דהאי תנא דבי רבי ישמעאל יליף לזה מן פסוק (ויקרא ו, ג) וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן, דנמצא אף על פי שתרומת הדשן מצוה אמר הכתוב שילביש בגדים אחרים כדי שלא יטנפו בגדיו, ומן הפסוק לחודיה לאו איכא הוכחה לכך, דהיינו אומרים לאו משום שלא יטנפו בגדיו קאמר להחליף, אלא גזירת הכתוב שתהיה תרומת הדשן בבגדים אחרים, כמו דחזינן דאיכא כמה גזירות הכתוב בסדר העבודה הן בכלים הן במקומות, אך מן תנא דבי רבי ישמעאל בעצמו נמי איכא הוכחה לכך, דאף על גב דבישול הקדירה הוא תשמיש של רבו ויש בו כבוד רבו עם כל זה מותר לו לייחד לו בגדים אחרים ואין בזה זלזול לרבו, וכן הכא אף על גב דבישול שבת הוא דבר מצוה מותר לו לייחד בגדים לעסק זה בפני עצמו.
רַב הוּנָא מַדְלִיק שְׁרָגֵי. נראה לי לאו על נרות שבת העיקרים שמברכים עליהם קאמר כי אלו האשה מדלקת, אלא איירי על נרות שמדליקין במקום שדרכן להכנס בהם בליל שבת לאיזה צורך, שכל מקום שהוא יודע שיזדמן לו צורך שם בלילה צריך להדליק בו.
יוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבֵּי אָכִיל לְהוּ. נראה לי דאלו הכלדיים כוונו בדבריהם לנכון דאמרו לו 'אָכִיל' לְהוּ ולא אמרו 'גָּנִיב' לְהוּ כאשר חשב אותו גוי, גם אמרו 'אָכִיל' לְהוּ רצונו לומר שיבאו לידו על יד דבר אכילה והוא הדג שקנה אתו, וזה הגוי נכנס בדעתו שיגנוב אותם ולכן עשה המצאה להציל ממונו מן הגניבה, וזאת ההמצאה שעשה היא היתה סיבה שיבא הממון כולו ליד יוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבֵּי בנחת ולא בצער, בהיתר ולא באיסור, בכבוד ולא בבזיון. ונראה כי מן השמים שמו בלבו לקשור המרגלית בכובע שלו שהוא תכשיט הראש, ומשם בא ליד יוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבֵּי לרמוז שזכה כך בשביל כבוד שבת שהוא ראש לימי החול, גם אותיות רֹאשׁ הם סמוכים לאותיות שַׁבָּת, דקודם שבת יש רֹאשׁ, רמז שזכות השבת משך הראש של זה והביאו אצל יוסף מוקיר שבת, והשליח המביא את המרגלית היה אותו הדג וגם בו נרמז זכות השבת, כי דג [7] גימטריא שבעה, והשבת הוא יום השביעי, ולכן זַבְּנֵיהּ בִּתְלֵיסַר עִילִיתָא, רמז גם כן בזה שזכות השבת שהוא אֶחָד שאין לו בן זוג כשאר ימים הוא גרם לזה ו'אֶחָד' [13] עולה מספר י"ג. גם עוד רמז מה שכתוב בספר הכונות (דף סד) שהשבת נקרא יום אחד רמז שבו כל העולמות נעשים בו ביום בסוד 'יג יג' כי 'גר' דעשיה עולין ביצירה ונעשת 'יג', ו'גר' דיצירה עולין לבריאה ונעשה 'יג' וכעז"ה [וכעל זה הדרך], וזהו מה שנאמר אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ יע"ש, ולכך נעשה לו הצלחה בִּתְלֵיסַר עִילִיתָא שהוא מספר אֶחָד.
מַאן דְּיָזִיף שַׁבְּתָא פַּרְעֵיהּ שַׁבְּתָא. נראה לי בס"ד הגיד לו ההוא סבא שהוא אליהו זכור לטוב אל תחשוב זה שכרך על הכבוד שאתה מכבד כל שבת ושבת, ורק זה הוא שכר מצות אותו הדג בלבד שקנית בשביל כבוד השבת, כי כל כבוד שבת שאתה מכבד תמיד אתה חייב בו, יען כי אף על פי שאתה עושה הוצאות רבות לכבוד השבת תמיד, אין שעור קצוב לזה כדי שנאמר שאתה עושה היתרון לכבוד שבת מנדבת לבך, אך זה הדג שקנית בודאי עשית יותר מכדי חיובך מנדבת הלב, יען כי זה הדג קנהו לעת ערב, שלא היה זמן לבשלו והוא כבר קנה דגים ובשלם ולא היה צריך לדגים עוד, ורק קנה זה הדג כדי שאלו הציידים לא יתרשלו מלצוד בערב שבת, כי יראו שזה הדג הוטל לפניהם בלא מכר ולכך קנאו, ולא היה שהות ביום לבשלו אלא רק מלחו והניחו עד אחר שבת, וכיון דעשה יותר מחיוב המוטל עליו נקרא בזה יָזִיף שַׁבְּתָא וסוף פרע לו השבת עצמו.
בָּעָא מִינֵיהּ רַבִּי מֵרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: עֲשִׁירִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בַּמָּה הֵם זוֹכִים?. הנה ידוע שרבי ישמעאל נחשב תלמיד לרבי, אך לפעמים שואל ממנו רבי איזה שאלות כדי לידע אם שמע עליהם איזה דברים מן רבי יוסי אביו כי היה דרכו של רבי לחבב את דברי רבי יוסי, וכמו שנאמר בגמרא (סנהדרין כד.) על מה שאמר רבי על רבי יוסי 'כבר הורה זקן'. ונראה לי בס"ד כי רבי עשיר גדול היה, והיה דר בארץ ישראל, ולא היה רוצה לתלות העושר בזכות התורה, כדכתיב (משלי ג, טז) בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד, שאינו רוצה להיות לו הנאה מדברי תורה בעולם הזה, ולכך שאל מן רבי יוסי אם שמע איזה טעם מחודש מאביו בזה, והשיב לו בִּשְׁבִיל הַמַּעֲשֵׂר, והנה בודאי גם בארץ ישראל יש זכות תורה וכבוד שבת, אך הואיל שנמצא שם מצות מעשר שאינו נמצא בחוץ לארץ והוא מסוגל יותר לעושר, דכתיב ביה להדיה (מלאכי ג, י) הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר וכו׳ וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת וכו' לכך תלו עושרם בזכות המעשר, אך בבבל שאין שם מעשר, אף על פי דודאי יש שם כבוד שבת גם כן, תולין העושר בכבודה של תורה שהוא מסוגל לעשור יותר מכבוד שבת. ונמצא שלשה המה מסוגלים לעושר שַׁבָּת מַעֲשֵׂר תּוֹרָה, ושלשתם נרמזו ב'עוֹשֶׁר', כי וא"ו דעושר אינו יוצא במבטא, ולכך שי"ן דְעוֹשֶׁר היא אות א' דשבת, ועי"ן דְעוֹשֶׁר היא אות ב' דמעשר, ורי"ש דְעוֹשֶׁר היא אות ג' דתורה, ולזה אמר עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר, רצונו לומר שלשתם הרמוזים בעשר תעשר אותך שתתעשר מאלו ה'עשר'.
וְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל כֶּסֶף קְבוּעוֹת בּוֹ וְכוּ'. נראה לי לא השולחן כבד כל כך שצריך לו ט"ז בני אדם לשאת אותו, אלא הבעל הבית עשאו בכונה מכוונית בכך לקבוע בו ט"ז שַׁלְשְׁלָאוֹת בארבע רוחותיו כדי שיהיה בו תפיסת יד לט"ז אדם שישאו אותו, דוגמת הכסא העליון שנושאין אותו החיות שהם ארבעה פנים לכל צד מן ד' צדדיו, כי כי כל חיה היה לה ד' פנים לארבע רוחותיה הרי סך הכל ט"ז פנים, ובט"ז שַׁלְשְׁלָאוֹת עשה רמז לארבע אותיות השם ברוך הוא שכל אות כלול מארבעה כנודע הרי ט"ז. וקבע בו ארבעה מיני כלים [קְעָרוֹת וְכוֹסוֹת וְקִיתוֹנִיּוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת] כנגד ד' אותיות שם 'אדני' שהם כלי ונרתק לארבע אותיות שם הוי"ה. ועליו מִינֵי מַאֲכָל שהוא דבר מבושל כנגד תורה שבכתב, וּמִינֵי מְגָדִים שהוא מיני פירות וכיוצא שאינם מבושלים אלא נאכלים חיים כנגד תורה שבעל פה, וּמִינֵי בְשָׂמִים כנגד חלק הסוד שהוא רוחני ביותר, ולכן כשראהו עושה בשלחנו סדרים נאים שיש בהם רמזים עליונים, לא רצה לתלות עושרו במזל, אלא הכריח בדעתו דודאי בא לו מצד איזה מצוה יקרה! ולכך שאלו בַּמֶּה זָכִיתָ לְכָךְ? והשיב לו שנתעשר בזכות מצות כבוד שבת:
וְכָל בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה נָאָה אָמַרְתִּי: "תְּהֵא זוֹ לְשַׁבָּת". יש להקשות מה זכות גדול נמצא לאותו קַצָּב בכך, והלא הוא מוכר בדמים והשמנה תמכר ביוקר? ואם תאמר שהיה מוכר השמנה בערך הכחושה בערב שבת, אם כן זה הטוב שהיה עושה אינו נוגע לשבת, אלא נוגע לבני אדם שהם מרויחים לקנות השמן בזול? ועוד אם כן העיקר חסר, דהוה ליה למימר שמוכר בשר שמנה בערב שבת בערך בשר הכחושה? ונראה לי בס"ד כי מנהגו של עולם אף על פי שהעשירים קונים בשר בכל יום, אך הבינונים לא יקנו בשר בימות החול, ורק אם יראו בשר שמן לפניהם יקנו גם בחול, ועל כן הקצבים שיש להם בהמות שמנות וכחושות לא ישחטו הכחושות בחול, כי חוששים להפסד ממונם שמא לא ימצא קונים לכל בשר הנשחט באותו היום, וישאר אצלם למחרתו, ואז ימכר בפחות מערכו לשליש ולרביע, אלא שוחטין השמנות בחול, כי לבשר שמן ימצא קונים גם בחול, והכחושות שוחטין בערב שבת, כי כל איש ישראל אפילו בינוני ואפילו עני מוכרח לקנות בשר לכבוד שבת, לכך גם אם לא ימצא בשר שמן אלא כחוש מוכרח לקנותו, אך אותו קצב לא היה חושש על הפסד ממון והיה שוחט הכחושים בחול, ואף על פי שבזה יהיה לו נזק, כי יזדמן הרבה ימים שהבשר לא יהיה נמכר כולו ביומו וצריך למכרו למחר בחצי ערכו, אבל השמנות היה שוחט בערב שבת, כי אמר טוב שיתענגו ישראל בשבת לאכול בו בשר שמן וטוב, ונמצא נתכוון לכבד השבת גם אצל אחרים שיאכלו בשר שמן לכבוד שבת. על כן הקב"ה נתן לו עושר מופלג כל כך, שיהיה סיפק בידו לשכור לו משרתים רבים והם יעסקו בכל עסקים שצריך לעסוק, באופן שגם ימות החול נחשבים הם אצלו ימי מנוחה כמו שבת, שהוא אינו צריך לעסוק בידו שום עסק, כי העשיר הגדול יֵשׁ לְאֵל יָדוֹ לתת פרס לכמה בני אדם שישרתו אותו והוא יושב במקומו כמו מלך וחזי מאן דקמן כי נושאי שולחנו בלבד הם ט"ז משרתים, ובזה פרע לו מדה כנגד מדה, הוא נתן דעתו לעשות עונג שבת לאחרים הנה עתה יגיע לו מנוחה מאנשים אחרים, אשר ימי החול שהם ימי העסק והיגיעה יהיו לו ימי מנוחה כמו שבת של אחרים.
אָמַרְתִּי לוֹ: אַשְׁרֶיךָ שֶׁזָּכִיתָ, וּבָרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁזִּכְּךָ לְכָךְ. כך הגרסא בגמרא, וקשה איך הקדים אַשְׁרֶיךָ לְבָרוּךְ הַמָּקוֹם והיה צריך למנקט להפך? ונראה לי הכונה יש זוכה לעושר מצד המזל, ומזה העושר אפשר שיוולד ממנו רע, כי יהיה לו סיבה להרשיע או לבטל מתלמוד תורה ומצות ותפילה, מה שאין כן עושר הבא מאתו יתברך בשביל איזה מצוה שעשה האדם אין נולד מזה העושר רע לאדם, וכמו שאמרו המפרשים ז"ל על פסוק (משלי י, כב) בִּרְכַּת הֳ' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ, ולזה אמר לו כיון שאני רואה שראוי לומר לך אַשְׁרֶיךָ שֶׁזָּכִיתָ לְכָךְ, שאתה מתנהג בעושרך בדרך המוסר והיראה, על כן אין לתלות העושר הזה במזל, אלא צריך אני להחליט ולומר בָרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁזִּכְּךָ, שזה העושר ודאי הוא בִּרְכַּת הֳ' כאשר דמית אתה. או יובן בס"ד הכונה אַשְׁרֶיךָ שֶׁזָּכִיתָ לְכָךְ בזמן שהיית קצב שהיית נוהג מנהג הטוב ההוא אשר דברת, וּבָרוּךְ הַמָּקוֹם עתה שֶׁזִּכְּךָ לשלם לך שכר טוב גם בעולם הזה, ונמצא נקיט החלוקות הנזכר על סדר הזמן.
תַּבְלִין אֶחָד יֵשׁ לָנוּ, וְ'שַׁבָּת' שְׁמוֹ. לא דבר שקר חס וחלילה, אלא התבלין הוא ההארה של קדושת שבת הנמשכת בשבת על התבשיל גם כן על אשר נתבשל לכבוד שבת, וההארה זאת נקראת 'שַׁבָּת' כי היא נמשכת מקדושת השבת, ונרמזו התבלין באותיות 'שַׁבָּת' במילוי שלהם כזה שי"ן בי"ת תי"ו, דהמילוי עולה תפ"ו [486] ועם כולל ששה אותיות המילוי עולים מספר תַּבְלִין [492]. ובזה יובן בס"ד (שמות לא, טז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת, פירוש כדי לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת הם התבלין שנקראים 'שַׁבָּת' שהם לא יהיו אלא רק אצל שומרי שבת. או לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת, רצונו לומר תבלים הרמוזים באותיות 'שַׁבָּת' כאמור. ונראה לי בס"ד הטעם שהארת השבת שהיא התבלין נרגשת בריח, שיהיה התבשיל ריחו נודף, והוא כי אמרו רבותינו ז"ל השבת הוא מעין עולם הבא כי בו נמשך נועם הבינה שה"ס [שהוא סוד] עולם הבא, וידוע כי בגן עדן אין אכילה ושתיה אלא נזונים מן הריח הטוב דוקא, ולכן הארת השבת השורה על התבשיל נרגשת בריח שיהיה ריחו נודף. ונמצא מן התבשיל של שבת אשר ריחו נודף אצל ישראל שומרי שבת דוקא, יש הוכחה שהשבת לנו הוא ולא לזרים, ועל כן תמצא זה הרמז באותיות תַּבְשִׁיל שהם נקראים למפרע לִי שַׁבָּת, רצונו לומר מן התבשיל מוכח שהשבת הוא לי ולא לזרים. ושמעתי מעשה שהיה בדורות הקדמונים פה עירנו בגד"ד יע"א, יהודי אחד המיר דתו לדת ישמעאלים אצל הממשלה, וכפי דתם לא תתקיים המרתו אלא עד שיבא חכם היהודים שבעיר וידבר עמו בינו לבינו באיזה דברים שירצהו לחזור בו, וכאשר זה ישמע דברי הרצויים של החכם ויסרב ולא יקבל דברי החכם, אלא רק להמיר אז תהיה המרה שלו חזקה שאינה תלויה בשום אונס וסיבה, אלא נמצא שהוא אוהב דתם מלב ונפש, ואותו היהודי בא אצלו החכם שבעיר וידבר עמו כמה דברים יקרים וטובים למשוך לבו לדת ישראל ולא יכול, אלא זה עודנו עומד במרדו להמיר, וקודם שנסתלק החכם בא יהודי אחד שהיה חבר של זה, והוא יודע בו שמקטנותו ערבים לו הבצים של שבת אשר מניחים אותם על חמין של קדירה, ואוהב לאכול בכל שבת שבעה ושמונה בצים מחמת שערבים לו הרבה, ויגש אליו ויאמר לו אם תמיר מה תעשה בשביל הבצים של שבת? כי זה הערבות של הבצים לא תמצא אלא אצל היהודים שומרי שבת! ודבריו של זה תיכף עשו פירות בלב זה האדם וחזר בו מן ההמרה בשביל הבצים של שבת עד כאן.
כַּבְּדֵהוּ בִּכְסוּת נְקִיָּה. נראה לי בס"ד הטעם דכבוד יום הכיפורים בִּכְסוּת נְקִיָּה על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (בשער הפסוקים פרשת בלק), שיש שני מיני אורות שהם אור פנימי ואור מקיף, והפנימי נקרא שם הוי"ה, והמקיף שם אהי"ה, וידוע שם אהי"ה הוא בבינה, ולכן ביום הכפורים שבו מתגלה הארת הבינה כבדהו בכסות נקיה שהוא כנגד אור מקיף, ונרמזה ההארה של הבינה בתיבת נְקִיָּה [165], שהוא מספר קס"ה כמנין אהי"ה במילוי יודי"ן עם ד' אותיות הפשוט.
בְּמַאי נְשַׁנְּיֵיהּ?. יש להקשות לימא ליהו שירבו מיני תבשיל ומיני פירות דלא רגיל בהו בחול? ונראה לי דודאי היו מרבים בזה בשבת כי עשירים היו, והם שואלים על עיקר הסעודה שהיא הלחם והבשר והיין. ומה שהשיב אִי רְגִילְתּוּ לְאַקְדּוּמֵי אַחְרוּהָ, פירש רש"י 'לאקדומי סעודתכם בבוקר' ומקשים למה לא פירש רש"י על הלילה? ונראה לי כי איחור הסעודה הוא דבר קשה לעונג שבת, ובודאי לא היה אומר להם לעשות כן על הלילה, דערב שבת עוסקים ויגעים הרבה ואין אוכלים בו סעודה גמורה אפילו בבוקר, וגם מן הצהרים נזהרין ואין אוכלין כלל, ואם כן בלילה באים רעבים הרבה ואיך יאמר להם לאחר זמן סעודתם שישארו רעבים בכניסת שבת, ומה גם דיש חסידים ואנשי מעשה שהיה דרכם להתענות בשבת, לכך ודאי לא אמר להם עצה זו דיאחרוהו אלא רק על היום בבוקר, דלא איכפת להו כל כך אם יאחרוהו, כיון דבלילה נתמלאת כריסם מסעודה ראשונה של שבת. ועוד משום דכבוד יום עדיף מסתמא לא אמר להם לעשות שינוי זה בסעודה, אלא רק באחת שהיא של יום שהיא עקרית יותר משל לילה.
רַב שֵׁשֶׁת, בְּקַיְטָא, מוֹתִיב לְהוּ לְרַבָּנָן וכו'. קשא בין לפירוש רש"י בין לפירוש מהרש"א איך יצוייר בדעת שהתלמידים יעזבו הדרשה ויקומו ללכת מעצמם קודם שישלים הרב? אפילו אם תבא השמש בְּקַיְטָא או תלך השמש בְּסִיתְוָא וכי זו דרך ארץ? ונראה לי בס"ד דרב ששת היה רוצה שיפסוק הדרשה שדורש לתלמידים כשיגיע זמן אכילה לכבוד שבת, אך הוא היה טרוד בדרשה ולא יוכל לשער הזמן, ואם לא היה סגי נהור היה יודע השיעור מן השמש כשתגיע למקום ידוע אז נודע שעבר כך וכך שעות, אך כיון שאינו רואה זה בעיניו חושש פן נמשך הדרשה ויעבור זמן האכילה ולא ירגיש בעצמו והתלמידים לא אפשר לומר לו שיפסוק, לכך הוה מותיב באופן הנזכר בגמרא, כדי שהם יקומו בְּקַיְטָא כשתגיע להם השמש או בְּסִיתְוָא כשיגיע להם הצל כדי לישב בצד השני, וכשהם קמיים ירגיש בתנועת קימתם עד היכן הגיעה השמש ואזי ידע שיעור הזמן כי יש לו סימן בהגעת השמש על מקום התלמידים כמה שעות ואז יפסוק מעצמו.