אָמַר לֵיהּ מֹשֶׁה, שַׁפִּיר קָאָמַרְתְּ. נראה לי בס"ד הטעם שקראו בשם מֹשֶׁה כי התורה נתנה לנו מעולם הבריאה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בכונת 'בָּרוּךְ אֱלקֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבודו וְנָתַן לָנוּ תּורַת אֱמֶת'. גם ידוע כי בבריאה מאיר א"ל שד"י שמספרו שמ"ה כמנין מֹשֶׁה ולכן התורה ניתנה על ידו, ולכן מי שהוא חכם גדול בתורה נקרא מֹשֶׁה שהוא מספר א"ל שד"י.
והנה רש"י ז"ל פירש דאמר לו בלשון בתמיה, ויותר נראה כפשוטו והכי קאמר לו ודאי שפיר קאמרת אך אין להזהיר אחרים בכך משורת הדין יען דהכא והתם אמרי אסוקי מילתא היא ולית לן בה.
וְאָמַר רָבָא: לָא לֵימָא אִינִישׁ, " יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא", וַהֲדַר "מְבָרַךְ", אֶלָּא: "יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ" כַּהֲדָדֵי. קשה למה הוצרך רבא ללמדינו דבר זה בתרתי שהוא בפסוק (תהלים קיח, כו) 'בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְיָ' וגם ב'יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא' תסגי בחדא?
ונראה לי בס"ד דכתב מהרש"א ז"ל היינו טעמא ב'יְהֵא שְׁמֵיהּ' לפי שיש מפרשים בפרק קמא דברכות ד'שְׁמֵיהּ' הוא שם י"ה דהשתא י"ה מקרי אזכרה והוה לבטלה דלא קיימא מברך עלה עד כאן דבריו. עוד ידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בביאור 'יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא' שצריך לכוין שֵׁם י"ה יְהִי רַבָּא שישתלם השם ביו"ד ה"א וא"ו ה"א עיין שם.
ולפי זה אי הוה נקיט רבא האי מלתא על פסוק 'בָּרוּךְ הַבָּא' בלבד הוה אמינא דוקא בהא קפיד רבא משום דמזכיר שם הוי"ה להדיה אבל ב'שְׁמֵיהּ רַבָּא' לטעם המהרש"א ז"ל דאינו מזכיר השם להדיה אלא ברמז ובכונת הלב בתיבת שְׁמֵיהּ לית לן בה. אי נמי הוה אמינא 'בָּרוּךְ הַבָּא' שאני כי תיבות 'בְּשֵׁם יְיָ' אין להם משמעות לבדם לכך הוה ליה אזכרה לבטלה אבל 'יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא' יש להם משמעות לבדם כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל דמבקש יְהֵא שֵׁם י"ה רַבָּא שיהיה השם שלם להכי אין קפידא בזה, ואי הוה נקיט רבא האי מלתא על 'יְהֵא שְׁמֵיהּ' בלבד הוה אמינא הכא שאני שהוא לשון שבח ותפלה שאין בהם טעמים המושכים את התיבות זו עם זו, ולכך קפיד אהפסקה שלא יהא נראה דמזכיר לבטלה אבל פסוק 'בָּר֣וּךְ הַ֭בָּא' שיש בו טעמים שהם מושכים ומחברים בתנועתם את התיבות זה בזה לית לן בה דהא נקוד על בָּר֣וּךְ הַ֭בָּא טעם זרקא וּבְּשֵׁ֣ם הֳ֑' יש אתנח וכיון דאמר בָּר֣וּךְ הַ֭בָּא בטעם זרקא אם ינשום בנתיים לית לן בה כי הטעם של זרקא שהוא בתיבת הבא מורה שיש עוד תיבות באים אחר זה וניכר שהאומר לא אסיק מילתא בתיבת הַ֭בָּא כיון דאמרה בטעם זרקא.
כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן, מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן. וּמַאי מַשְׁמַע, דְּהַאי 'עוֹבֵר', לִישְׁנָא דְּאַקְדוּמֵי הוּא? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: דִּכְתִיב: (שמואל ב' יח, כג) "וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי" אַבַּיֵי אָמַר: מֵהָכָא: (בראשית לג, ג) "וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם". מקשים אמאי לא הביא רב נחמן בר יצחק פסוק 'וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם' שהוא מן התורה?
ונראה לי בס"ד דהתם יש לומר לעולם הם קדמו לו והוא הלך אחריהם אך בא הכתוב לומר שעבר לנגד עיניהם שראו אותו עובר והולך אחריהם שלא נתעכב ונתאחר ללכת אחר זמן שעברו והיינו כדי לחזק לבם שראו בעיניהם שהוא עובר והולך.
ובזה ניחא הא דלא הביא פסוק (בראשית לב, יז) 'עִבְרוּ לְפָנַי' דגם כן יש לומר הכי קאמר עברו לנגד עיני בעודי עומד כאן שאראה אתכם עוברים ולא תאחרו ללכת אחר שאלך אני.