מבשרם לא תאכלו. הנהרגים והנשחטים קורא בשר, והמתים קורא נבלה, ומ"מ זה וזה נבלה, אלא לישב לשון הפסוק, לא תגעו, עצה טובה ואינה אזהרה כמו שפירשו רבותינו: קל וחומר ממת שיש לו טומאה, ואין מוזהר[ין] עליו אלא כהנים. ואם תאמר: שאני מת שצריך לקברו ול[הת]עסק בו (כל, הזהיר עליו), נבלה נמי, צריך להוציאה מביתו ולהרחיק (ה)סרחון (זו) זוהמא מעליו, כי איך יוכל לסבל הריח הרע, כי כל עיקר אלו הטומאות אינו מזהיר אלא שלא יהיו מזוהמים וטמאים, ואם לא יוכלו להוציא [את] הנבלות והשרצים מביתם, הרי הם מזוהמים ומשוקצים וטמאים, ועוד אם הזהיר על הנגיעה, למה הוצרך להזהיר על האכילה, כיון דלא יגע מהיכן יאכל, ועוד דכתיב: לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, ונתינה משמע מיד ליד, ורבותינו סמכו מכאן לנוגע ברגל, שאדם חיב לטהר עצמו ברגל, לפי שהוא חיב בראיה ולכנס בעזרה, ובפרשת ראה אנכי פירשתי, דלא תגעו כדי לאכל והוכחתי כן: