ומ"ש וע"י עירוב מבשל לכתחלה לצורך שבת שם במשנה ועושה תבשיל מעי"ט וסומך עליו לשבת ופירש"י עושה תבשיל לשם עירוב ושיילינן בגמרא מ"ט אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה לי"ט רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול. ופירש"י מ"ט. למה תקנו עירוב: כדי שיברור וכו'. מתוך שמערב זוכר את השבת ואינו מכלה את הכל לי"ט ובורר מנה לזה ומנה לזה: רב אשי אמר. לא לכבוד שבת תקנוהו אלא לכבוד י"ט כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת אא"כ התחיל מבע"י דאינו אלא כגומר והולך אבל אתחולי לא ק"ו דמי"ט לחול לגמרי לא: והרמב"ם כתב י"ט שחל להיות ע"ש אין אופין ומבשלין בי"ט מה שהוא אוכל למחר בשבת ואיסור זה מד"ס כדי שלא יבא לבשל מי"ט לחול שק"ו הוא לשבת אינו מבשל כ"ש לחול ולפיכך אם עשה תבשיל מעי"ט שהיה סומך עליו ומבשל ואופה מי"ט לשבת ה"ז מותר ותבשיל שסומך עליו הוא הנקרא ע"ת. וכתבו ההגהות על מ"ש ואיסור זה מד"ס אבל התוס' וכל רבותינו מצרפת פי' דהכנה לרבה אסורה מן התורה אפי' מי"ט לשבת כגון היכא שאינו יכול ליהנות ממנה בי"ט כגון סמוך לחשיכה דליכא למימר הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי להו או לענין קניין שביתה שהוא צורך מחר ואפ"ה מועיל ע"ת דרבה לטעמיה דאית ליה הואיל והא דאמר רב אשי כדי שיאמרו וכו' על טעם העירוב קאמר שלכך נתקן כדי שיאמרו וכו' וכן פ"ה וכ"כ בס"ה ע"כ. וכתבו התוס' בריש ביצה תימא הואיל והכנה מדאורייתא היאך אופין ומבשלין מי"ט לשבת וכ"ת על ידי ע"ת וכי אתי תקנתא דרבנן ועוקר הכנה דאורייתא ונ"ל דרבה גופיה אזיל לטעמא דאית ליה הואיל ואפי' לדידן ניחא דכל דבר אפוי ומבושל לא שייך ביה הכנה שאינו מחוסר רק תיקון בעלמא דמעיקרא הוה חזי ליה רק גבי ביצה שהוא דבר חדש שלא היה בעולם ע"כ. ובאמת שדעת הרמב"ם מבואר בגמרא פ' אלו עוברין (פסחים דף מו:) דאמרינן התם מדאורייתא צרכי שבת נעשים בי"ט ורבנן הוא דגזרו ביה גזירה שמא יאמרו אופין מי"ט לחול וכיון דאצרכוה רבנן ע"ת אית ליה היכרא ואע"ג דלמאן דלית ליה הואיל אמרינן התם הכי משמע דמאן דאית ליה הואיל נמי סבר הכי דבהא ל"פ והתוס' צ"ל שסוברים שאע"פ שאינו מפורש בגמרא שחולקים בכך מ"מ לרבה לא שאני ליה בין מי"ט לשבת למי"ט לחול: כתב הרמב"ם למה נקרא שמו עירוב שכשם שהעירוב שעושים בחצירות ומבואות מע"ש משום היכר כדי שלא יעלה על דעתם שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת כך זה התבשיל משום היכר וזכרון כדי שלא ידמו ויחשבו שמותר לאפות בי"ט מה שאינו נאכל בו ביום ולפיכך נקרא תבשיל זה ע"ת. וכתב ה"ה כבר נתבאר בפ"א מה"ע למה נזכר בהיכר החצירות עירוב ומדעתי שהוא סובר שע"ז ג"כ אמרו עירובי תחומין ועיקר מלת עירוב בדברים אלו אינה בתחלת הנחתה אלא גבי חצירות והושאלה לתחומין ולתבשילין לפי שאף הן נעשין באוכל. והראב"ד כתב שאינו כך אלא שהוא מערב צרכי שבת על י"ט לעשותו יחד ואפשר שאף בתחומין יאמר כן שהוא מערב התחומין שלא היה יכול לילך ונכון הוא עכ"ל: