והרי"ף כתב כשהם חיים שהכל וכו' כלומר אבל הרי"ף חולק על פסק זה דתומי וכרתי שכתב דשלקות במילתייהו קיימי ומברכין עלייהו בפה"א ואפילו תומי וכרתי וכתב ה"ר יונה שטעמו מפני שהוא סובר דהא דא"ר חסדא ואני אומר כל שתחלתו בפה"א סופו שהכל לא ליישב דברי האמוראים ולומר שאינם חלוקים אתא דאינהו ודאי מיפלג פליגי ורב חסדא סברא דנפשיה קאמר וכיון דרב ושמואל ורבי יוחנן וכל אינך אמוראי סבירא להו דשלקות מברך עליהם בפה"א ולא חילקו בין תחלתו בפה"א לתחלתו שהכל נקטינן כוותייהו דרבי' נינהו ועל כל שלקות מברך בפה"א ואפילו בתומי וכרתי שתחלתן בפה"א כששלקן מברך עליהן בפה"א ג"כ ע"כ ורבינו סובר שלא כתב הרי"ף שיברך על תומי וכרתי מבושלים בפה"א אלא מפני שסובר שכשהן חיין מברך עליהם שהכל ומפני כך כתב דאפשר דחשיב להו אישתנו למעליותא כלומר מאחר שהאמוראים סתמו דבריהם ואמרו דשלקות בפה"א משמע דאפילו בתומי וכרתי ואי הוו חשבי להו אשתני לגריעותא לא הוו אמרי הכי אלא טעמייהו משום דחשבי להו אשתני לעילויא ורב חסדא חשיב להו אשתני לגריעותא והלכה כאינך אמוראי ולא כרב חסדא. ולשון הרי"ף מבואר שהוא סובר דתומי וכרתי בין חיין בין מבושלים מברך עליהן בפה"א כדברי ה"ר יונה שכתב דשלקות במילתייהו קיימי ומברכינן עלייהו בפה"א ואפי' תומי וכרתי אח"כ כתב קרא חייא וסלקא וכרבא מברך עלייהו שהכל וכד שליק להו מברך עלייהו בפה"א. ואיני יודע מהיכן טעה רבינו ללמוד מדבריו שמברכין על תומי וכרתי חיים שהכל: ודין ברכת פירות שטובים חיים ומבושלים או שאין ראויים לאכלם חיים אלא מבושלים כתב רבינו בסימן ר"ב.