אלה תולדות נח וגו'. כתיב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר. רגלך, היינו גמר ותכלית התעלמות והתלבשות כח האדם, שהדעת מתעלם ונסתר, שהרגלים הם היותר רחוקים מהראש, והם כח ההתפשטות שבנפש האדם, שע"י הרגלים יוכל להתפשט למרחוק. ולפי שהרגלים יכולים להוליכו הרחק מאד, עד שיצא חוץ לתחום וישכח את המקום שיצא משםאכמבואר בתפארת יוסף שבת חוה"מ סוכות ד"ה ויעקב: אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה אשר אדם בעבודתו צריך להרגיל עצמו בעבודה על כל אברי פעולותיו, שכל אבריו ירגישו מהקדושה, שאפילו הרגל שהוא רחוק מן המחשבה שבראש, יכניס בו ג"כ קדושה מהמחשבה שבראש, שבהגיעו חוץ לתחום ירגיש הרגל בעצמו שעד פה היה רצונו ית' לילך ולא יותר. וזה אם תשיב משבת רגלך. עיין לקמן פ' ויצא אות א, ג, פ' וישב אות א, ב, פ' ויחי אות ו.. לכן אומר הכתוב, אם תשיב משבת רגלך, היינו שיזכיר עצמו בהגיעו לתחום בקדושת אור השבת, וישיב רגליו מלהתפשט עוד יותר להלאה, ויחזור לההתחלה למקום שיצא משם, שזה רומז מצות שבת, מאחר שמתפשט האדם בכח פעולתו בעיני עוה"ז עד שיוכל לשכוח את מקום ההולדה שלו, שנדמה לו, כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה (דברים ח׳:י״ז-י״ח), ישיב ויזכיר עצמו לצמצם כח התפשטותו להכיר שיש בורא ומנהיג בעולם. ואף במקום שהדעת נעלם, יפעול בו כח הקדושה הקבועה בו ע"י עבודתו שהרגל מעצמו ישוב מלצאת חוץ לתחום. ומטעם זה נתן השי"ת את יום השבת אחר ששת ימי המעשה, לרמז שאחר שהרחיב האדם את כח התפשטותו בעיני הרשות של עוה"ז בימות החול, ונטרד דעתו ביותר, כשיגיע יום השביעי ישוב ויצמצם את כח הפעולה שלו להחזיר את הכח להשי"ת. ולא ישתדל בשום פעולת הרשות רק בהשי"ת, שהוא מקור ההולדה שלו והמקום שממנו יצאבכדאיתא בתפארת יוסף שמיני עצרת ד"ה ביום השמיני [א]: היינו שאדם עובד את כל ששת ימי המעשה, ואחר כך מכיר שתכלית מן ששת ימי המעשה הוא, כי בו שבת אל מכל מלאכתו. כמאמרם ז"ל מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה וכו'. ובשבת מכיר האדם זאת, מאחר שמכיר שכל כח הפעולה הוא ג"כ מן השי"ת, וממילא כיון שמכיר זאת נדמה לו שכל ששת ימי המעשה הם כדבר אגב וכו'. והשי"ת מאיר לאדם שאין שום דבר אגב אצל השי"ת, מאחר שלא יכול לבוא לחיי עולם, רק ע"י ששת ימי המעשה, ממילא אינו נחשב לדבר אגב. וזה ולית שמיני אלא מגו שבעה, היינו שלמי מאיר זאת, רק למי שהולך בהיקף שבעה הזה, היינו שבששת ימי המעשה פעל ועשה כל צרכו, ובשבת הכיר שכל כח הפעולה ג"כ מן השי"ת, ואז מאיר לו השי"ת שאין שום אגב כלל אצל השי"ת., וכדאיתא בזוה"ק (בשלח דף מז:) בביאור הכתוב הנזכר מאן דמזמין אושפיזא ביה בעי לאשתדלא ולא באחרא. וענין ההשתדלות בהשי"ת הוא, שיסתכל על השורש והפנימיות שבכל פעולותיו שפעל ועשה בששת ימי המעשה על איזה צורה הם עומדים לפני השי"ת, ואיזה פנים יש למעשיו ולבושיו שבימות החול לעומת רצונו יתברך שהוא מקור כל המעשים. כי שורש כל דברי עניני עוה"ז הוא דברי תורה. ואת ששת ימי המעשה הציב השי"ת בכדי שיכניס האדם הדברי תורה בלבושים, וניתן רשות להאדם שירחיב גבולו להכניס ד"ת בלבושים רחוקים עוד יותר ויתפשט בזה כפי דעתו ורצונו, וכדכתיב (שמות כ׳:ט׳) ששת ימים תעבוד וגו'. ואת יום השביעי הציב השי"ת שישבות האדם מלהלביש עוד הדברי תורה בלבושים, רק יסתכל לפנימיות השורש שהוא דברי תורה מופשט מבלי לבוש, ויבחין את מעשיו איך הם לבושים לרצונו יתברך, ויתבונן עליהם כמו שהם נצבים לפני השי"ת, שהוא מביט עליהם מופשטים מבלי לבוש. כי לפניו יתברך אין הפרש בין לבוש לפנימיות, כי הכל אצלו ד"ת, ולכך אסור להרחיב גבולו ביום השביעי להכניס הד"ת בלבושים ועניני עוה"ז עוד יותר, כי יכניס האור עי"ז בלבוש רחוק ביותר עד שלא יוכר בזה הלבוש אם נמצא בו פנימיות מד"ת, וידמה לו בהחלט כחי ועוצם ידי, עד שלא יוכל לחזור אל מקור ההולדה שלו כלל. ולכן אמר אם תשיב משבת רגלך, שלא יתפשט עצמו יותר בהלבושים רק ישיב למקור השורש מופשט מכל לבוש, וכמו שאמרו בזוה"ק ביה בעי לאשתדלא ולא באחראגמבואר בתפארת יוסף פרשת בהעלותך ד"ה בהעלותך: ביום השבת נתבטל כל פעולות אדם, ואז מראה השי"ת איך שכל כח הפעולה הוא ג"כ מאתו ית', ומי שירצה להעמיק רואה זאת מפורש גם בעוה"ז, איך שאז נתבטל לגמרי פעולת אדם. לקמן פ' ויצא אות ג.:
וקראת לשבת עונג. והענין בזה, שתכיר שהפנימיות והד"ת שיש בכל דבר הרשות שבעוה"ז יהיה אצלך עיקר וחביב מכל, עד שתקרא לשבת עונג, לפי שביום זה תצפה להכיר אהבת הנותן בכל הענינים שעבר עליהם בששת ימי המעשה שזה נקרא עונג, כדאיתא בזוה"ק (בראשית כו.) ונהר דא עמודא דאמצעיתא וכו' דבההוא זמנא אתמר וכו' אז תתענג על ה' וכדאיתא שם שנגע הוא הפך מעונג, ונגע איתא בזוה"ק (תזריע מט:) סגירו דנהורא עילאה סגירו דטיבו עילאהדלעיל פרשת בראשית אות ב.:
וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. היינו שתפסיק ותשבות כח הפעולה שלך גם כשאתה עומד באמצע ענין ולא תסיים אף מה שהתחלת מבעוד יום. וע"ד שאמרו (תנחומא ר"פ מטות) גמר מלתקוע היתה קדירה על גבי כירה מניחין אותה בארץ ואם היה הנר ביד האשה מנחת אותה בארץ. וע"ז מורה שימוש אות המ"ם מעשות דרכיך ממצוא חפצך שיפסיק באמצע ענין. והטעם כי מה שפועל בימי החול אע"פ שמתפשט עצמו בהלבוש, בכל זאת יש בו זכירה בנקודה מועטת מהפנימיות. אבל אם היה גומר את הלבוש ביום השבת, היה שוכח לגמרי בהמקור והפנימיות המחיה את הלבוש, והיה נאחז בהלבוש מופרד, ולכן צריך שיפסיק באמצע ענין שעומד בו בכניסת יום השבת, שלא יניח את הלבוש להתפשט עוד יותר. רק יחזיר עצמו לשוב להשורש ומקור כל הלבושים, בכדי שימשיך אור גם בכל מה שפעל ועשה בחול, בכדי שלא יתקלקל אצלו מה שהתפשט והרחיב גבולו בימי המעשה:
והאכלתיך נחלת יעקב אביך. דרשו רבותינו (שבת דף קיח.) נחלה בלי מצרים ולא כאברהם שכתוב בו כו' אלא כיעקב שנאמר בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה. כי הנה כל הלבושים הם מוגבלים בגבולים של מקום וזמן. אבל מי שאינו נאחז בהלבוש רק צופה ומביט לפנימיות השורש המחיה את העולם, הוא נאחז בעומק המכוון שנמצא בפנימיות הלבוש שהוא בעל בלתי גבול, נחלה בלי מצרים. וזה שאמרו בש"ס (סנהדרין צז.) שית אלפי שני הוי עלמא. הכוונה על הלבושים שבעוה"ז שיתבטלו באלף השביעי לפי שיש להם גבול בזמן, כמו שיש להם שיעור במקום בששה מרחקים, ואז יתגלה הפנימיות ועומק לעולמי עד. ולכן מי שיש בו אור השבת, שמסתכל רק לפנימיות שבהלבושים, הוא נאחז בהאור שלמעלה מגבול. וזהו נחלת יעקב אביך, שהיינו נחלה בלי מצרים, מדה במדההלקמן פרשת ויצא אות א ד"ה והאכלתיך.:
והנה דורות הראשונים, לפי שהיו קרובים להרצון שאמר והיה העולם, וראו את התחלת הבריאה כי היתה מרצונו הפשוט בלבד בלי שום אתערותא דלתתא מצד הבריאה, מפני זה היה להם תקיפות גדול למאד ודנו בלבם שאי אפשר להאדם להתרחק ולעבור על רצונו יתברך. ולכן התפשטו עצמם בהלבושים הרחוקים ביותר ובכל חמדת עוה"ז. כי לא היה בהם אור השבת ולחזור להמקור להתבונן על מעשיהם איך הם לבוש להרצון, כי הלכו חשכים והתפשטו עצמם בלבושים בהסתר הדעת, באמרם שאי אפשר להאדם לנטות מרצונו יתברך כלל גם בלי דעת. וזהו דאיתא בברייתא (סנהדרין קח.) דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה והיא גרמה שאמרו לאל, מה שדי כי נעבדנו (איוב כ״א:ט״ו) וכדאיתא בבראשית רבה (פרשה כו) שאיוב בא לגלות מעשה דור המבול, כי שם שד"י רומז על ענין הצמצום, כדאיתא בש"ס (חגיגה יב.) אר"ל מאי דכתיב אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולמי די. והם לא חפצו בשם שד"י, והרחיבו את כח פעולה שלהם בהתפשטות גדול בלא צמצום ומעצור כללולקמן פרשה זו אות כ, פרשת לך אות מב.. וע"כ הלך עמהם השי"ת מדה כנגד מדה והשפיע עליהם מים, שהוא לבוש למדת חסדו הגדול, ג"כ בשטף רב באין מעצור, ונעשה מבול מים וכלה אותם. כי לנגד מי שרוצה לקבל טובה מהלבושים בהתפשטות בלא הדרגה, כמו כן השי"ת מראה לעומתו את הבהירות שכנגד הלבוש בבת אחת, עד שאין בכח האדם לקבל אור וחסד גדול כזה ומתבטל ממילאזמבואר בספר הזמנים – הגדה של פסח לשבת הגדול ד"ה זה, וזה לשונו בתוך הדברים: דהנה ימי המעשה מורה, שנתן השי"ת כח פעולה לאדם, ונסתר אז האור קדושתו של השי"ת, והאדם יכול להתפשט עצמו בפעולותיו ובחמדתו עד אין גבול. וכן עשו דור המבול ודור הפלגה ולא הבינו אחריתם. והיינו שלא הסתכלו שיבא הזמן של קדושת שבת, שאז יראה השי"ת ויתפשט אור קדושתו ויגביה מידותיו ולא יהיה מקום לפעולת אדם. וכיון שהם התפשטו מאד בהשפעתם בלי קבלת עול מלכות שמים, לכן כשהגביה השי"ת מידותיו למעלה מתפיסת אדם, לא השאיר להם מקום ונתבטלו מפניו. ועיין תפארת יוסף חג השבועות ד"ה דרש.. וע"כ צריך האדם להצטמצם בקבלת הטובה, כדאיתא בירושלמי (תענית פרק ב' ה"א) ואד יעלה מן הארץ, כיון שעלה שבר מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, שעל ידי שישים מעצור לרוחו שלא יאחוז בהלבושים בלא אור, רק יברר את עצמו בכל ענין בהסרת נגיעה ובהארת פני הנותן, ואז גם השי"ת מאיר לו את הבהירות מהלבוש בהדרגה כפי כח כליו שלא יתבטל:
ואחרי השחתת המבול את הדורות הראשונים שנכשלו ע"י התפשטותם, התישבו עצמם דור השני ועמדו על שורש הכשלון של הקודמים, ונעשו מלומדים ביראה, שנקבע בלבם יראה שלא יתפשטו עוד בטובת עוה"ז בזרם ובשטף. וזה היה באמת עומק המכוון שהיה להשי"ת עם דורות הקודמים שנאבדו בכליון עצום כזה, כי לא נבראו רק לחיות חיי שעה בלבד ולאח"ז יכלו באופן נורא כזה, למען תקבע יראה בלב באי עולם, הדורות הבאים אחריהם, שלא יתפשטו עודחכמבואר במי השלוח ח"א פרשת נח ד"ה ויאמר ה', ועיין תפארת החנוכי על זהר פרשת נח (דף סב:) ד"ה עניין קץ: כי מצד הש"י לא ברא שום דבר לבטלה, והכל ישוב להתכלל בכבוד שמים ואף מה שנדמה שהולך לאבדון. וכמו דור המבול שנאבדו כולם, מ"מ נשאר מהם השארה, פרשה בדברי תורה, וכן נשאר בקביעות ביסוד הבריאה יראה עצומה מהמבול וכו'. וכן מבואר בתפארת יוסף פרשת נח ד"ה ויולד: ועיקר עולם התיקון התחיל מן נח, וכמו שכתיב (איוב כ״ו:י״א) עמודי השמים ירופפו ויתמהו מגערתו. וכמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שזה מורה על הגערה הנשאר אצל כל אחד ואחד אחר המבול, שבל יתפשטו עוד, וזה היה עיקר עולם התיקון ויש להם קיום לעולמי עד. וע"ע שם מסכת חגיגה (י.) ד"ה היתר נדרים.. כי מצד עצמם לא היה בהם חיים כלל, מאחר שנבראו מרצונו הפשוט בלי אתערותא ותפלה וטענה מצד הבריאה, כי לא נמצא אז מי שיעורר רצון לברוא עולם קיים. וכשם שכל עיקר בריאתם היה בלי אתערותא דלתתא, כן בכל פעולותיהם ומעבדיהם בעוה"ז לא היה אפשר להיות יגיע כפים ועבודה מצדם. ולכן לא היה להבריאה הויה בקנין עדיין, כי היה הכל חסד חנם מהשי"ת בלי יגיעה וסבלנות מצד הבריאה עצמה, שבאמת עיקר מכוון בריאת עולם היה להיטיב לבריותיו בשכר מעשיהם, שיהיה להם יגיעה וסבלנות שזהו נוח לו להאדם ביותר ממתנת חנם, וכדאיתא במדרש קהלת (פ' ד) רעותא דבר נש דיתקרי לעי ונגיס. ובספרי (האזינו פסקא ש"ט) משל לאחד שהורישו אביו עשר שדות ועמד וקנה שדה אחת משלו אותה שדה היה אוהב יותר מכל השדות שהורישו אביו. והיינו לפי שבא לו בהשתדלות וביגיעה, הוא מרגיש בזה קנין ביותר ממה שבא לו בחנם. ורק אחר שסבלה הבריאה את חורבן המבול נתחזק הקנין ביתר שאת, שעיקר התיקון הוא שהברואים יוכלו לקבל האור, והתיקון הוא הוספת לבושים, שלזה רומזים התיקונים הנזכרים באידרא (זהר נשא קלה:) למעבד יקרא ליקריה, ובזהר (בלק רד:) נהורא קדמאה דברא קב"ה הוה נהיר עד דלא הוו יכלין עלמין למסבליה מה עביד קוב"ה עביד נהורא לנהוריה לאתלבשא דא בדא. והיינו שעי"ז שנתלבש האור יכולים הברואים לקבלטכמבואר בתפארת יוסף פרשת נצבים ד"ה אתם נצבים [ב]: הענין בזה דהנה איתא בזוה"ק (בלק רד:) נהורא קדמאה דברא קוב"ה עלמא לית יכול עלמא למסבלא מה עביד קוב"ה עביד נהורא לנהורא ויקריה ליקריה לאתלבשא דא בדא. היינו שבנהורא קדמאה לא היה שום לבוש, ורק הכירה כל הבריאה שבלעדי השי"ת לא ירים איש את ידו ואת רגלו, ולפיכך לית יכול עלמא למסבלא, היינו שלא היה שום מקום לעבודה, כיון שלא היה שום בחירה ולא היה נקרא העבודה על שם העובדה ולא היה לו שום חלק בה. מה עביד קוב"ה עביד נהורא לנהורא וכו', היינו שהציב השי"ת לבושים המסתירים, וזה היה מחמת שהשי"ת חפץ להיטיב לבריותיו, כדי שיהיה נקרא העבודה יגיע כפו של אדם. עיין תפארת יוסף פ' בראשית ד"ה בראשית [א], פ' תצוה ד"ה ואתה, פ' תצא ד"ה כי תצא, לעיל פ' בראשית אות א, לקמן פ' ויצא אות יד., לפי שכבר היה להבריאה צער וסבלנות הרבה, והיה לה טענה וצעקה לפניו יתברך להתרעם, כי נשאתני ותשליכני (תהילים ק״ב:י״א), שאחר שהיה כבר עולם קיים מדוע חזר ונחרב, ועי"ז עוררה הבריאה מצדה רצון שיחדש השי"ת את עולמו שנית בדין ובטענה. וזה ענין השבועה שנשבע השי"ת אחר המבול, לא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. שמעתה נתחזק הוויית העולם ביתר שאת שלא יחזור השי"ת מדיבורו שאמר והיה העולם, לפי שכבר היה להבריאה חלק וסבלנות בחידושהילקמן פרשה זו אות ד ד"ה ומה שנשאר ובהערה לח שם.:
ועל זה רומז הכתוב (קהלת ד׳:ט״ו) ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני אשר יעמוד תחתיו, שנדרש במדרש הובא בפרש"י שם על נח ובניו שהם דור השני, כי עשרה דורות שמאדם ועד נח ענינם אחד כדאיתא באבות (פרק ה), ונקראו דור ראשון. וכן העשרה דורות שמנח ועד אברהם הם דור שני, כי מנח עד אברהם התחיל ענין אחר. שדור הראשון לא היה להם הויה מצדם כלל רק מחסדו יתברך בלבד, והוא יסוד שיש לו הפסק, כדאיתא בש"ס (פסחים ח.) שאורו של הקב"ה דומה לאור אבוקה ואורו של בשר ודם נדמה לנר. ומחלק שם בינייהו, האי משיך נהוריה והאי מקטף אקטופי, פירש"י אור הנר נמשך ומאריך במקומו ואור האבוקה נפסק וקופץ תמיד. ולכן ברגע זו שהאיר להם השי"ת את חסדו, התפשטו עצמם בכל כחם. ואזי גם השי"ת הפסיק את אורו והגביה מדותיו למעלה מכח קבלת כליהם ברגע שלאחריה ונתבטלו. ועיקר קיום כל החיים התחיל מדור השני אשר עמדו תחתיהם, שאז נתיסדה הבריאה ע"י התעוררות אורו של בשר ודם דמשיך נהוריה, לפי שנקבע יראה בלב נח ובניו שיאחזו בצמצום, וישימו מעצור לרוחם לבל יתפשטו בטובת עוה"ז רק בהדרגה בישוב הדעת ובדרך ארץ, אחר שעמדו על שורש הכשלון של דור הראשון וסבלו כל כך צער וסבלנות מחורבן המבול. וזהו טעם הדין שתולין קללת מי שאינו עומד בדיבורו בדור המבול, כדאיתא (ב"מ מד.) נתן לו מעות ולא משך ממנו פירות יכול לחזור בו, אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. ומחלק התם בגמרא (שם מח.) דברים ואיכא בהדייהו מעות קאי באבל, דברים וליכא בהדייהו מעות לא קאי באבל. וטעם הדבר כי תכלית המבול והשחתת העולם היה לחזק את קנין הויות העולם, מאחר שעדיין לא היה בקיום העולם שום טענה וקנין, כי בדבר ה' שמים נעשו, ודיבור בעלמא אינו קונה, והיה ביכולת שהשי"ת יחזור עוד מדיבורו ויחזיר העולם לתהו כמו שהיתה, ואחר שסבל הבריאה כל כך חורבן והשחתה בהמבול, זהו נחשב כמו מתן מעות מצד הבריאה. כי מעות נקרא מלשון המו מעי לו (ירמיהו ל״א:כ׳) כלומר שבא עם יגיעה וסבלנות. ולכן מי שחוזר גם בדברים ואיכא בהדייהו מעות לייטינן ליה מי שפרע מדור המבול, לפי שמראה שאין מתן מעות כדאי אצלו לקיים דיבורו. וצריך לעבור עליו מחדש כל מה שעבר על דור המבול. מפני שעדיין אין לזה הויה וקנין בחיות נפשו ובקיום גופו מה שקנתה הבריאה ע"י השחתת המבול, שזהו היה במקום נתינת המעותיאלקמן פרשה זו אות ב ד"ה והנה כל, אות ה ד"ה ויש מי, אות ז.. כי ודאי השי"ת אינו משחית רק בונה, וכמ"ש במדרש תהילים (פרשה עה) למנצח אל תשחת וכו' ואמר ה' אלהים אל תשחת, אמר לו הקב"ה אינו משחית רק בונה. וכמו שנתקן (בסדר התפלה) ברוך שאמר והיה העולם:
אמנם מאברהם אבינו ע"ה ואילך התחיל ענין אחר, שנתחזקה הויית העולם בתורת קנין משיכה, שהוא המעולה שבקנינים שאין אחריו חזרה כלליבלקמן פרשת וירא אות נא.. וז"ש עליו הכתוב (בראשית י״ד:י״ט) ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. והיינו לפי שאאע"ה היה מוסר בחזרה כל מיני טובות וקבלת השפעה שהיה לו ליד השי"ת, כי הוא נתן כל אשר לו ליצחק בנו, ואת יצחק עצמו העלה עולה כליל להשי"ת, ובזה החזיר את כל הטובה שבעוה"ז ליד השי"ת ממש. וכדאיתא בזוה"ק (בא דף לד) האי דאיוב לאו איהו נסותא דקוב"ה כנסותא דשאר צדיקייא דהא לא כתיב והאלהים נסה את איוב כמה דכתיב (בראשית כג) והאלהים נסה את אברהם דהא איהו בידיה אקריב לבריה. ולכן כמו כן השי"ת הלך עמו מדה במדה, וחזר והקנה את כל העולם לאברהם אבינו בקנין משיכה שלא יוכל להתפרד ממנו לעולם. וכדאיתא במדרש (תנחומא בהר) אני הוא שהקניתי את העולם לאברהם וחזר והקנה אותו לי. שזה עיקר הקנין של האדם מה שחוזר ומוסר ביד השי"ת, שזהו משומר שלא יתקלקל בשום פנים, וכמו שיתבאר לקמןיגמבואר בתפארת יוסף שביעי של פסח ד"ה אשירה לד': מאחר שישראל אחר כל הגדרים וצמצומים שעובד את השי"ת, ואחר כל העבודות מכיר שאפילו זה הכח שעבד את השי"ת ג"כ הוא שהשי"ת נתן לו זה הכח לעבוד אותו, ואינו נוטל לעצמו שום כח, רק מכיר שהכל הוא מן השי"ת, ממילא מזה ראיה ששוכן השי"ת אצלו. וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קכח:) מנא ידעינן דקוב"ה אתרעי' ביה בבר נש ושויה מדוריה ביה כד חזינן דרדיף אבתריה בכל לבא ובכל נפשא. מזה ראיה שהשי"ת שוכן אצלו ויש לו קנין בכל העבודות. וכדאיתא במדרש (תנחומא בהר א) מכרתי את כל העולם לאברהם אבינו ולא הוניתי אותו וחזר והקנה אותו לי. וכמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה, מאין הוא הסימן שלא הוניתי אותו והקניתי לו את כל העולם כולו. מן חזר והקנה אותו לי, מאחר שנתתי לו כח לחזור הכל לי, מזה ראיה שיש לו קנין בעולם. ואז כשמברר את עצמו, כך רואה איך שכל הבריאה הוא הכל בשבילו, וכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה. וביתר ביאור מבואר בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת נח ד"ה והנראה דעיקר: אכן שלימות השפעה זאת הוא, שהבריאה תשוב להביט פנים בפנים לבוראה, והיינו כי תחזור כל קבלתה בהודאה ובהכרה גמורה שכל כחה הוא מהש"י וזהו ע"י צורת אדם. וכדאיתא במדרש (תנחומא בהר א) מכרתי את כל העולם לאברהם ולא הוניתי אותו חזר והקנה אותה לי. והיינו, כי שלימות השפע הוא רק מה שהאדם מקבל ישיב אותו להש"י. ובאמת ההשפעה היא תמיד אדוקה ואחוזה בשורשה, ורק למי שמכיר הכרה שלימה שכל ההשפעה היא מהש"י, מנהג הש"י מדה במדה ואומר שמה שהאדם מכיר ומוסר הכל להש"י הוא יגיע כפיו, ומהונו כיבד את הש"י ובכחו עבדו. וכל מי שאינו עובד את הש"י בהכרה שכל ההשפעה ממנו, את זה הש"י מנהג למעלה מכח שכלו ותפיסתו וכו'. עיין עוד תפארת החנוכי על זוהר פרשת לך (פב.) ד"ה ת"ח, סוד ישרים ראש השנה אות סא ד"ה ותהר, תפארת יוסף חג השבועות ד"ה וביום הבכורים, פ' תבא ד"ה ובאת, מס' סנהדרין (קח:) ד"ה אמר שם. לקמן פ' לך אות נ.. ומזה קנה אברהם אבינו ע"ה בתוכו להיות מלומד בד"ת בקביעות, מה שלא היה אצל נח. כי נח לא השיג כל כך, רק שמהכשלון של דור המבול נעשה מלומד בדרך ארץ שלא יתפשט בשום טובה בשטף ובזרם, כי נקבע בו ישוב הדעת, שיאחוז כל טובה בצמצום ובהדרגה מצד מדת דרך ארץ, שנקבע בו הבנה ודרך ארץ שאין כדאי לו להאדם כל עניני טובות עוה"ז כלל, וע"כ גם השי"ת הבטיח לו לא אוסיף להביא חורבן כללי בבת אחת, וכרת עמו ברית של דרך ארץ אשר לא יהיה עוד פריקת עול כזה כמו שהיה לפני דור המבול. ובדור הפלגה שהיו ג"כ שיירי דור המבול כמו שיתבאר לקמן (אות נב), לא התרומם עצמו השי"ת מהם לגמרי שיתבטלו מכל וכל, רק המשיך את האור מהם במעט ונעשה מזה פירוד ומחלוקת ביניהם. ואחר כשלון של דור הפלגה נעשה אאע"ה מלומד בדברי תורה, שנקבע בו הארה וקדושה בקביעות שחתם השי"ת עליו וכרת לו ברית של דברי תורה, שכל מה שעושה יהיה רצון השי"ת עמו ולא נצרך כלל לענין דרך ארץ שקדמה לתורה, וכמו שנתבאר בדברי אאמו"ר ז"ל בס' מי השלוח (ח"א סדר זה ד"ה ויהיו ימי תרח) בביאור המדרש רבה (בראשית פרשה לט) אמר לו הקב"ה לאברהם אבינו לך אני פוטר מכבוד אב ואם ואין אני פוטר לאחר מכבוד אב ואם ע"שידזה לשון קדשו של המי השלוח שם (ח"א פרשת נח ד"ה ויהיו ימי תרח): הענין בזה כי עם נח כרת ה' ג"כ ברית, אך כריתת ברית עם נח לא היה בדרך שכרת עם אאע"ה, כי עם נח כרת הש"י ג"כ ברית כדרך ארץ כמו שנתבאר וכמו שנאמר והקימותי את בריתי אתכם ולא יכרת, כי אחר היראה מהמבול קבל עליו שלא יתפשט עצמו כנ"ל, וגם הש"י הסכים שלא ישחית את העולם, ונח התחיל לעסוק בדרך ארץ כי היה חכם גדול בכל מיני חכמות שבעולם אך עדיין לא בא לכלל ד"ת. והכריתת ברית שהיה עם אאע"ה היה בד"ת והוא לא היה צריך לעסוק בדרך ארץ, כי ד"א קדמה לתורה. ולכן לא היה צריך לקיים כיבוד אב. כי מי שעוסק בד"ת אין צריך לעיין על ד"א כי הד"א מתגולל עמו בכל הענינים אף שלא מדעתו. ע"כ נאמר וימת תרח בחרן והרשעים אף בחייהם וכו'.: