בבא קמא ק״ז א

עֵירוּב פָּרָשִׁיּוֹת כָּתוּב כָּאן, וְכִי כְּתִיב: ״כִּי הוּא זֶה״ – אַמִּלְוָה הוּא דִּכְתִיב. וּמַאי שְׁנָא מִלְוָה?

כִּדְרַבָּה – דְּאָמַר רַבָּה, מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה: מוֹדֶה בְּמִקְצָת הַטַּעֲנָה יִשָּׁבַע? חֲזָקָה אֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו בִּפְנֵי בַּעַל חוֹבוֹ; וְהַאי – בְּכוּלֵּי[הּ] בָּעֵי דְּנִכְפְּרֵיהּ, וְהַאי דְּלָא כַּפְרֵיהּ – מִשּׁוּם דְּאֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו.

וּבְכוּלֵּי[הּ] בָּעֵי דְּלוֹדֵי לֵיהּ, וְהַאי דִּכְפַר לֵיהּ בְּמִקְצָת – סָבַר: אִי מוֹדֵינָא לֵיהּ בְּכוּלֵּיהּ – תָּבַע לִי בְּכוּלֵּיהּ; אֶישְׁתְּמֵיט לֵי[הּ] מִיהָא הַשְׁתָּא אַדְּהָווּ לִי זוּזֵי, וּפָרַעְנָא. הִלְכָּךְ רְמָא רַחֲמָנָא שְׁבוּעָה עִילָּוֵיהּ – כִּי הֵיכִי דְּלוֹדֵי לֵיהּ בְּכוּלֵּיהּ.

וְגַבֵּי מִלְוָה הוּא דְּאִיכָּא לְמֵימַר הָכִי, אֲבָל גַּבֵּי פִּקָּדוֹן – מֵעִיז וּמֵעִיז.

תָּנֵי רָמֵי בַּר חָמָא: אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין