ומ"ש וקאמר בירושלמי וכו' פירשו תלמידי דר' יונה ס"ל אע"ג דצריכה לישבע לבסוף כשתגבה כתובתה אפ"ה צריכה עכשיו לישבע על מה שתפסה למזונות כי שמא לא תבא לידי שבועה בסוף שתמות והלכך א"ל עכשיו הגד מה שבידך ותשבע עליו: וכתב ריב"א וכו' פי' ס"ל לריב"א דכיון דטעמא דר"י בר בון הוי כיון שיש לה לישבע לבסוף כשתבא לגבות כתובתה לפיכך לא אמרינן לה עכשיו הגידי נא מה שבידך דהלא לא מהימנינן לה אלא בשבועה וכיון שיש לה לישבע בסוף אין משביעין אותה פעמיים ולכן אין צורך לומר לה עכשיו חוי מה שבידך כיון שאינה נאמנת במה שתגיד בלא שבועה ולפי זה דוקא כשידוע שתפסה פחות מכדי כתובתה דיש לה לישבע לבסוף אבל אם היורשים אומרים שתפסה יותר מכדי כתובתה דהשתא לפי טענת היורשים אפשר שלא תבא לישבע לבסוף כי לא תבקש לגבות כתובתה כיון שתפסה יותר מכדי כתובתה לפיכך צריכה לישבע עכשיו ואומרים לה הגד מה שבידך ותשבע עליו ואף ר' יוסי בר ר' בון מודה בזה דא"ל חוי מה שבידך דמוציאין מידה כל המותר על מזון ל' יום ומעמידין לה פרנס שיתן לה מזונות מל' יום לל' יום: ואפילו תפסה פחות וכו' דהא פשיטא כיון שבאת להוציא מיד היורשים שצריכה לישבע על מה שתפסה כמה היה דזו באה ליפרע מנכסי יתומים ולהוציא מידם ואין נפרעין מהם אלא בשבועה כדתנן ר"פ הניזקין ורבינו שמשון ס"ל דאפילו ידוע דתפסה יותר מכדי כתובתה אין צריכה לישבע עכשיו כמה תפסה כל זמן שלא תבקש לגבות כתובתה אלא ליזון מנכסי בעלה ואין מוציאין מידה כלים כל ימי מיגר אלמנותה עד שתמות דהלכה כאנשי גליל ומה שהקשה ריב"א מסברא דלא שבקת חיי לכל בריה דכל אלמנה תקח כל הממון ולא תתבע הכתובה לעולם ויתפסו הכל בשביל מזונות לא חש הרב רבינו שמשון לקושיא זו דלא שכיחא שתשב עגונה כל ימיה ולא תנשא בשביל הממון שתפסה ועוד דהלא כשתמות יחזור כל הממון ליורשי בעלה כיון שלא נשבעה ויורשיה יוצאין בפחי נפש ולכן כל אלמנה ודאי תהא תובעת כתובתה לבסוף כדי שיורשיה יהיו יורשין כתובתה ואז תשבע על מה שתפסה ואמר שכן יראה מדברי הרמב"ם שהרי כתב דאפילו תפסה ככר זהב אין מוציאין מידה ומדלא כתב דמשביעין אותה יראה דסבירא ליה דאין משביעין אותה וכר' שמשון אבל הר"ם מרוטנבור"ג כתב כך בפי' אין מוציאין מידה ואין משביעין אותה: