ומ"ש וי"א דאפילו פסקה היא וכו' פירוש דאפילו בגדולה שפסקה על עצמה כופין אותו ליתן גט לאדמון דברייתא דהלכה כר"נ דאמר בכל מקום שאמר ר"ג הלכה כאדמון בין במשנה בין בברייתא ומה שקשה היאך אפשר למיפסק כמתני' וכברייתא כמו שהקשו בתוספות ס"ל לרבינו דאין סותרין זה את זה דמתני' דמודה אדמון דבפסקה לעצמה תשב עד שתלבין ראשה היינו דוקא בפסקה שלא בפני אביה וברייתא דס"ל לאדמון דיכולה היא שתאמר כסבורה אני שאבא נותן עלי וכו' היינו דוקא בפסקה לעצמה בפני אביה וז"ש רבינו בסברת י"א אם בפני אביה פסקה אע"ג שלא כתוב כך באשיר"י אלא ודאי דרבינו הכריח לפרש כך לפי סברת י"א דלא קשיא הלא מתניתין וברייתא סותרים זה את זה ולמה פסק כברייתא ולכן פירש דאינן סותרים והכי משמע דקאמר כסבורה אני דאבא נותן עלי וכו' דאי לאו דפסקה בפני אביה לא היתה סבורה שאביה יתן מה שהיא פוסקת שלא מדעתו ולפי זה ניחא הא דאיתא בירושלמי דמתני' בשהאב פסק במעמדה וקאמר אדמון אילו אני פסקתי לעצמי בלא מעמד האב תשב עד שתלבין וכו' אבל ברייתא ה"פ על מה נחלקו על שפסקה היא לעצמה במעמד אביה וכו' דומיא דלא נחלקו באב הפוסק דאפילו פסק במעמד בתו נמי לא נחלקו שיכולה שתאמר אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות ודכוותא קאמר דנחלקו בפסקה היא לעצמה במעמד אביה והשתא ניחא הא דקאמר ר"נ מי קאמר במשנה בכל מקום שאמר ר"ג קאמר אפילו בברייתא דאלמא כפשטא היא דבין במשנה בין בברייתא הלכה כאדמון ואין דבריו של אדמון סותרים זה את זה וא"צ לפרש בדוחק כפירוש התוספות גם לא כפירוש הרמב"ן והר"ן דלא על ברייתא זו שהיא חולקת על משנתינו קאמר ר"נ בכל מקום הלכה כאדמון אלא שאם תמצא ברייתא שחלקו בה אדמון וחכמים בדבר אחר שלא באו לחלוק על משנתינו וכו' שזה ודאי דוחק גדול אבל למאי דפרישית בדעת רבינו לסברת י"א ניחא דליכא קושיא ולא דוחק וסברת י"א זו היא דעת בעל המאור דפסק כר"נ דכ"מ שאר"ג רואה אני את ד"א הלכה כמותו ואפי' בברייתא ע"ש: