הפוסק מעות לחתנו וכו' בפרק בתרא דכתובות תנן הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב עד שתלבין ראשה אדמון אומר יכולה היא שתאמר אילו אני פסקתי לעצמי אשב עד שתלבין ראשי עכשיו שאבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אר"ג רואה אני את דברי אדמון ובגמרא מתניתין דלא כי האי תנא דתניא א"ר יוסי ב"ר יודא לא נחלקו אדמון וחכמים על הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל שיכולה היא שתאמר אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות על מה נחלקו על שפסקה היא על עצמה שחכמים אומרים תשב עד שתלבין ראשה אדמון אומר יכולה היא שתאמר כסבורה אני שאבא נותן עלי ועכשיו שאין אבא נותן עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אר"ג רואה אני את דברי אדמון תנא בד"א בגדולה אבל בקטנה כופין. כופין למאן אילימא לאב איפכא מיבעי ליה אלא אמר רבא כופין לבעל ליתן גט א"ר יצחק בן יצחק משמיה דחזקיה כ"מ שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו א"ל רבא לר"נ אפי' בברייתא א"ל מי קאמר במשנה בכל מקום שאמר ר"ג קאמר ופירש"י בד"א. אברייתא קאי: איפכא מיבעי ליה. אם באת לכוף את האב איפכא מסתברא טפי לפי שהגדולה תנאה תנאי: אפי' בברייתא. כשפסקה היא לעצמה עכ"ל אבל התוס' ס"ל דבד"א אמתני' קאי והא דקאמר איפכא מ"ל היינו משום דמיירי דפסק האב במעמדה לה כדמוקי בירושלמי דהשתא בגדולה תנאה תנאי ותנאי קטנה לאו כלום הוא ומסיק כופין לבעל ליתן גט לקטנה אבל גדולה הואיל ובמעמדה התנה הרי הוא כמו שהיא עצמה התנית עכ"ל וכ"כ במרדכי ע"ש הר"ם וכתבו עוד התוס' ואפי' בברייתא א"ל אין כ"מ קאמר תימא היכי מצי למיפסק הלכה כתרוייהו כברייתא וכמתני' והלא דבריו סותרים זה את זה דבמתני' קתני אילו אני פסקתי וכו' וברייתא קתני סבורה אני וכו' י"ל ה"פ ואפי' בברייתא כלומר למאי דס"ל לתנא דברייתא דבפסקה היא בעצמה פליגי קאמרת דהילכתא כוותיה וא"ל כל מקום קאמר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והרי"ף לאחר שהביא המשנה והברייתא כתב וקיימא לן כתנא דידן והשתא דתקינו רבנן למורדת למיתב לה גט לאלתר ל"ש פסק עליה אביה ול"ש פסקה איהי בדא"ל כנוס או פטור כייפינן ליה ויהיב לה גיטא בעל כרחיה וזהו שהשמיט הא דתנא בד"א בגדולה וכו' דאע"ג דלמאי דפסק כתנא דידן הודה אדמון כשפסקה על עצמה שתשב עד שתלבין ראשה והיינו דוקא בגדולה וכו' כדקתני בברייתא אליבא דרבנן דהכי ס"ל לאדמון דמתני' מ"מ השתא דתקינו למורדת וכו' אפילו בגדולה שפסקה לעצמה כופין אותו ליתן גט אבל דברי הרא"ש צ"ע דמדלא הביא הא דכתב הרי"ף והשתא דתקינו רבנן למורדת כו' אלמא דנמשך לשטתו שלא לכוף לגרש אף במורדת גופא וכמ"ש בפרק אע"פ ויתבאר בס"ד לקמן בסימן ע"ז א"כ אי איתא דהרא"ש פסק כתנא דידן ה"ל לאתויי הא דתני בד"א בגדולה וכו' שהרי בפסקה לעצמה דמודה אדמון דמתניתין שתשב עד שתלבין ראשה וא"כ ודאי דוקא בגדולה וכו' כי היכי דס"ל לרבנן דברייתא ה"נ ס"ל לאדמון דמתניתין וצריך לומר דדעת הרא"ש במסקנתו כי"א דקי"ל כאדמון דברייתא ואפילו בגדולה כופין אותו ליתן גט או יכניסנה לו דהא דקתני בד"א בגדולה אינו אלא לרבנן דברייתא דבפסקה לעצמה תשב עד שתלבין ראשה אבל לאדמון לעולם כופין זו היא דעת הרא"ש אבל הרמב"ם בפכ"ג מאישות פסק כתנא דידן וחלק על הרי"ף ואמר שאין כופין אותו ליתן גט בפסקה לעצמה כמו שכופין במורדת דלפ"ז ודאי היכא דפסקה לעצמה דתשב עד שתלבין ראשה לאדמון אינו אלא בגדולה וכו' ולכך כתב הרמב"ם לחלק בפסקה לעצמה בין גדולה לקטנה דלאדמון דמתניתין דין פסקה לעצמה כמו לרבנן רברייתא דדוקא בגדולה וכו' כדפירש' ודו"ק והשתא נתבארו דברי רבינו שמ"ש תחלה הפוסק וכו' ומחלק בין אב שפסק להיא שפסקה לעצמה כ"פ הרי"ף והרמב"ם דקי"ל כתנא דידן ומ"ש בשם הרמב"ם דוקא בגדולה וכו' מבואר טעמו דהכי ס"ל לאדמון דמתני' דהלכתא כוותיה בפסקה לעצמה כי היכי דסבירא להו לרבנן דברייתא: