לא היתה בחזקת א"א וכו' משנה שם (דף כ"ב) האשה שאמרה א"א הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ולאו דוקא שאמרה בלשון זה א"א הייתי וגרושה אני דלה"ר יונה אפי' אמרה אשת איש אני ובתוך כ"ד אמרה גרושה אני ולהרמ"ה תוך כ"ד בעסוקים באותו ענין אמרה גרושה אני נאמנת ולא נקט האי לישנא א"א הייתי אלא משום סיפא דאם יש עדים שהיתה א"א אפי' אמרה א"א הייתי וגרושה אני אינה נאמנת וכו': ומ"ש ונ"ל שא"צ לא לזה ולא לזה וכו' כיוצא בזה כתבו התוס' לשם בשם ר"י בד"ה מנין להפה דכשלא בא אלא לפרש דבריו הראשונים מהימן אע"פ דליכא מיגו וכתב ב"י ואיפשר דמשם למד רבינו דכל שאינה סותרת דבריה הראשונים אפי' אחר כ"ד נאמנת ונ"ל דשאני התם דדברים האחרונים הם פי' לדבריו הראשונים אבל הכא אינם פי' אלא תוספת איפשר דבעינן שתאמר כן תוך כ"ד עכ"ל מיהו נראה דרבינו קאי על לשון המשנה א"א הייתי דמשמע להדיא דדבריה האחרונים הם באים לפרש דמ"ש א"א הייתי כבר ומה היא עכשיו ופירשה שעכשיו גרושה אני: ומ"ש אבל פסולה לכהונה לעולם פי' זו שמעידין עליה שהיא אשת איש לפלוני דאינה נאמנת לומר גרושה אני מכל מקום חוששין לחומרא דילמא גרושה היא ופסולה לכהונה על פיה לעולם פי' אף לאחר שמת פלוני דשויא נפשה חתיכה דאיסורא ואזלינן נמי לחומרא שאם מת פלוני חולצת ולא מתייבמת דחיישינן שמא גרושה היא ואסורה להתייבם ושמא אינה גרושה וזקוקה ליבם הלכך חולצת ואינה מתייבמת וא"ת הלא בריש סימן זה כתב רבי' דשלא בפניו אינה נאמנת ואינה צריכה גט משני וי"ל דהתם שאני דאם היתה צריכה גט משני היתה נאסרה על בעלה הראשון משום מחזיר גרושתו ולאו כל כמינה לאוסרה עצמה על בעלה כשהבעל מכחישה אבל לפוסלה לכהונה וליבם חוששין לחומרא כיון שהכהן והיבם אינם יכולים להכחישה ולפ"ז כשאמרה גרושה אני שלא בפניו ונתקדשה לאחר ואח"כ מת בעלה מקמי שהחזירה אינה מותר לעלמא עד שתקבל גט מאותו שנתקדשה לו דשויא נפשה חתיכה דאיסורא לגבי כולי עלמא דאינם יכולים להכחישה: