כתב א"א הרא"ש בתשובה שאם לא הזכיר אבי האשה אלא כינויו וכו' פי' כינויו שאינו ידוע וניכר בכל מקום ואפ"ה כשר דלא גרע מאילו לא נכתב שם אביה כלל דכשר דיעבד דאין לפרש דמיירי בכינויו דידוע וניכר בכל מקום דא"כ מאי איריא כינוי אבי האשה דכשר הא אפי' כינוי האשה עצמה הגט כשר כדלעיל וכתב עוד על אחד וכו' תימה הא פשיטא דפסול מדאורייתא הוא כיון דמזוייף מתוכו ולא צריך לתשובה זו ותירץ מהרא"י בכתביו דהמעשה היה שאבי אביו היה נקרא שמואל וכיון דאשכחן לבן בן נחור מפי בושת בן שאול וכן ותבאנה אל רעואל אביהן והוא היה אבי אביהן לחד מ"ד אלמא דאין זה קרויי מזוייף מתוכו אלא שפיר כתב יוסף בן שמואל אע"פ שהיה שמואל אבי אביו וכשר מן התורה הוא אלא דאפ"ה פסק הרא"ש דהגט פסול מדרבנן משום דהרואה אומר אחר מגרשה: כתב ב"י בד"ה תנן בפרק ג"פ וכו' עד וצ"ע עיין במה שכתבתי לפרש דעת נ"י בזה לעיל בסימן ק"ח ס"ב גם לענין פסק הלכה. כתב בהגהות ש"ע סעיף י"ד אם נקרא בפי ישראל בשם אחד ובפי עכו"ם בשם אחר כותבין שם ישראל דמתקריא על שם עכו"ם עכ"ל פסק כמ"ש הרב המגיד ע"ש הרמב"ן דגם כשהשם השני של לעז כותבין דמתקריא דהא פשיטא דהעכו"ם אינן קוראים בשם אחר של עברי אלא של לעז. ואח"כ כתב בסעיף י"ו דמנהג שלנו בשם יהודה וליב דכל שהשם השני הוא לעז כותבין המכונה בין אם הוא יוצא מן השם או לא ע"כ וזהו כדעת סמ"ק וקשה לפי זה דא"כ כשהעכו"ם בלבד קורין אותו בשם אחר של לעז למה לא יכתבו ג"כ המכונה כי היכי דכותבין בשם השני של לעז כשאינו יוצא משם העברי ג"כ המכונה ונראה לחלק דדוקא כשאביו הטיל עליו ב' שמות ביחד בשעה שהכניסו לברית אחד שם של קדש לעלות בו לס"ת והשני שם כינוי של חול על שם משפחתו שהוא שם של עריסה הנה זה נקרא כינוי לשון העברי דזה עיקר וזה טפל לעיקר ע"ש משפחתו ולכן אין חילוק בין שהלעז יוצא משם העברי או לא בכל ענין נקרא כינוי אבל שם שקורין אותו העכו"ם בשם אחר לגמרי אעפ"י שהוא לעז אין זה כינוי לשם העיקר הלכך צריך לכתוב דמתקרי ובחילוק זה מתיישב הא דכתב עוד באותו הג"ה וז"ל מי שיש לו שם עברי שעולה בו לס"ת ויש לו נמי שם בלשון לעז עושין שם העברי עיקר ועל השני כותבין דמתקריא וה"ה באשה עושין שם העברי עיקר עכ"ל בספרים הנדפסים באחרונה דבראשונים נדפס בטעות וקשיא דדבריו בהג"ה אחת סותרין מראשה לסופה והלומדים פה אחד דלית נגר ובר נגר דיפרקיניה אבל למאי דפרישית ניחא דסוף הגה"ה מדברת במי שקראו לו שם אחד של קדש בלחוד בשעה שהכניסוהו לברית שבו יעלה לס"ת אלא שלאח"כ קראו לו עוד שם של לעז מאיזה סיבה הנה כיון שלא קראו לו שם זה של לעז בשעה שהכניסוהו לברית הנה אין זה כינוי לשם העברי אלא שם אחר לגמרי והא ודאי דאין חילוק בין ב' שמות של לשון עברי לשם אחד של עברי ושני של לעז כיון שכל א' שם בפני עצמו וצריך לכתוב דמתקריא וכי היכי דכשעכו"ם קוראין אותו בשם אחר של לעז כותבין דמתקרי כמו שפסקה תחילה משום דאין זה כינוי לשם העברי ה"נ דכוותא ולא כתב בראש ההגה"ה דכותבין על הלעז המכונה אלא היכא דשם של לעז הטילו עליו בתחילה שיהא כינוי לשם העברי על שם משפחתו הא לאו הכי כותבין דמתקרי ואי כתב המכונה פסול דאין זה כינוי כנ"ל ובתשובה על מעשה שנעשה בזה הארכתי בס"ד: כתב בש"ע סעיף א' דאם יש לאחד ב' שמות כותבין שם שהם רגילין בו ויודעין בו ביותר ואומרים איש פלוני וכל שם שיש לו גירש איש פלונית וכל שם שיש לה וכך הוא לשון הרמב"ם בפ"ג ואיכא לתמוה דבסי' קכ"ח ס"ג כתב וז"ל יכתוב וכל שום דאית לי ולאתרי ומלבד זה אם יש לעיר ב' שמות יכתוב מתא פלונית דמתקריא פלונית והוא מדברי מהרא"י בכתביו סימן קפ"ה וזה סותר לדברי הרמב"ם שכתב גבי שם האיש והאשה שאין כותבין בפרט כי אם שם אחד וכוללים שאר השמות בכלל וכל שום וחניכה ופשיטא דכן הדין להרמב"ם בשם העיר וכדעת בה"ג אבל דברי מהרא"י הם ע"פ דברי ר"ת שחולק וסובר דצריך לפרט כל שם ושם בפירוש וכותבין דמתקריא שוב נראה דבש"ע גופיה משמע שחזר בו בסימן קנ"ט ממה שכתב בסעיף א' כדברי הרמב"ם שהרי בסעיף ד' כתב דביש לו שני שמות בב' מקומות ושולח הגט למקום אחר כותב שם מקום הנתינה ויכתוב שם מקום הכתיבה דמתקריא ואם כתב שם מקום הנתינה וכולל שם מקום הכתיבה בוכל שום כשר עכ"ל הרי שסתם דבריו דצריך לכתחילה לפרט ב' השמות כר"ת ושלא לכתוב וכל שום לכתחילה. והכי נקטינן כר"ת וכמ"ש בהגהת ש"ע סעיף ח' דמנהג שלא לכתוב וכל שום אם לא במומר: