ומ"ש כמו אלמנה לכ"ג כו' בפרק יש מותרות (דף פ"ה) פליגי בה רשב"א ורבי דלרשב"א כל היכא שהוא פסול או היא פסולה או זרעו פסול כיון דהיא אינה מרגילתו להסיתו שתינשא לו לפי שיודעת שתהיה בקטטה עמו כיון דנפסל אחד מהן ע"י נישואין הללו אלא הוא מרגילה שתינשא לו לפיכך קנסוהו שיתן לה כתובה והלכך אלמנה לכ"ג וכו' דהנושא נשים בעבירה פסול לעבודה עד שידור הנאה והיא פסולה דנעשית חללה וממזרת וכו' נמי זרעו פסול לבא בקהל ופצוע דכא לישראלית נעשית חללה בביאתו יש לה כתובה ולרבי כל שהיא איסורא דאורייתא לא עשאו חיזוק וכל שאיסורו מדברי סופרים עשאו חיזוק להפסידה כתובה וחלוצה שהיא מדברי סופרים ואית לה כתובה היינו טעמא כיון דפסיל לה מתרומה דרבנן הוא מרגילה ומסיק התם דאיכא בינייהו בין רשב"א לרבי מילי טובא והרמב"ם רפכ"ד דאישות כתב כרבי משום דקי"ל הלכה כרבי מחבירו ומשום הכי כתב הרמב"ם דחייבי עשה יש להן כתובה שהרי מן התורה הן ואין צריכין חיזוק כמ"ש רבינו בסמוך משמו דאילו לר' שמעון בן אלעזר חייבי עשה אין להן כתובה כיון דהיא מרגילתו כמפורש לשם בסוגיא ומשמע מלשון רבינו שאמר והרמב"ם כתב דחייבי עשה וכו' דלסברא הראשונה חייבי עשה אין להן כתובה כרשב"א וכל זה מיירי בהכיר בה דאם לא הכיר בה לא שייך לומר דהוא מרגילה וכ"כ הרי"ף והרא"ש בסוף פרק אלמנה ניזונית: