קטנה שהשיאוה האחין ומיאנה יש לה מזונות אירסה אביה וכו' שם בעיא דאיפשיטא מברייתא וכת"ק דלכולהו יש לה מזונות וכפירש"י ותוספות דאע"ג דבמיאנה אפילו נשאת יש לה מזונות מ"מ בנתאלמנה ונתגרשה אין לה מזונות אלא בנתארסה אבל לא בנישאת וכמ"ש רבינו אבל מדברי הרב רבינו משה בר מיימוני משמע להו להרב המגיד ולב"י דאפילו בנשאת נמי יש לה מזונות כנתאלמנה או נתגרשה וכ"כ התוס' בשם ר"ת אבל מסקנת התוס' דפירש"י נראה עיקר ומ"ש ופי' א"א הרא"ש וכו' נראה דטעמו דלשון תנאי ב"ד עד דתילקחן לגוברין והכי משמע דבבנותיו פנויות בשעת מיתתו קאמר שיהיו ניזונות מנכסיו עד שיתארסו אבל באותן שיתארסו בשעת מיתתו דיש להן מזונות מן הארוס דלא ניחא ליה דתיתזל עליהן לא היה תנאי כתובה והלכך אפילו נתאלמנו ונתגרשו מן האירוסין לאחר שמת ועדיין לא בגרו אין להן מזונות מן האחין דכבר הפסידו מזוני ונראה דאף להרמב"ם אפילו בנשאת ונתאלמנה או נתגרשה יש לה מזונות היינו דוקא בנתארסה ונשאת הכל לאחר מותו כיון דהיתה ברשות האב בשעת מיתת האב קידושיה ונישואיה אינן אלא מדרבנן הלכך אם נתאלמנה ונתגרשה חוזרת וניזונית מבית אביה כיון שלא בגרה ולא יצאה מרשות אביה מדאורייתא אבל אם נתארסה בחייו אף על פי דלא נשאת כיון שלא נתגרשה או נתאלמנה אלא לאחר מיתת אביה אין לה מזונות כיון דמדאורייתא הויין קידושין גמורים ושוב לא היתה ברשותו בחייו דבהא אף הרמב"ם מודה ואף עפ"י דבנתארסה בחייו האב היה זן אותה כל ימי חייו דאין הארוס חייב לזון ארוסתו להרמב"ם אלא במארס ליתומה כדפרישית בסמוך מ"מ עיקר הדין תלוי במה שקידושין גמורין הן דיצאה מרשות אביה מדאורייתא או הן קידושין דרבנן נ"ל: כתב הרמב"ם בפי"ט דאישות בת הממאנת יש לה מזונות פי' אם מיאנה וילדה בת אעפ"י דממאנת אין לה כתובה מ"מ הבת שילדה יש לה מזונות והשיגו עליו הראב"ד והר"ן דממאנת אי אפשר לה שתלד ותימא הלא בסוף פרק נושאין פריך לה תלמודא ומשני לה משכחת לה בקידושי טעות וכו' והשתא הרמב"ם נמי מדבר בממאנת מחמת קידושי טעות דאין לה כתובה ולא מזונות והבת ניזונית מתנאי כתובה עוד הקשו עליו הר"ן וה' המגיד מניין לו דין זה ומביאו ב"י ויש ליישב דס"ל דע"כ לא מיבעיא ליה בס"פ נערה אלא בבת שנייה כיון דלית לה כתובה דקנסוה דעבדה איסורא לית לה נמי מזוני לבת ומדלא קמיבעיא אף בבת ממאנת דלא עבדה איסורא אלמא דפשיטא ליה דאית לה מזוני כיון דלא עבדה איסורא: