ומ"ש רבינו וכפל דבריו לומר אלמלא הש"ר וכו' נראה דמפרש כמ"ש התוס' בד"ה דאי אמר דהא דאמר בגמ' מאן חכמים ר"מ דאמר בעינן תנאי כפול כו' ר"ל דהכא בדכפליה למילתיה ולא כפליה לתנאיה דאי בדכפליה לתנאיה אין מועיל מה שלא יחזיר דלעולם איכא קלקולא עכ"ל ולכן כתב רבינו וכפל דבריו וכו' דלא מיירי הכא דכפל תנאו ממש דא"כ אפילו לא יחזיר הגט בטל כיון דלא נתקיים התנאי והולד ממזר. כתב ה"ה דהרמב"ם פסק כתרתי לישני דרב יוסף דס"ל דלישנא בתרא מוסיף על לישנא קמא להחמיר דאפילו בדלא אמר לה משום ש"ר וכו' לא יחזיר משום קנסא ופסק כלישנא קמא ג"כ דחיישינן לקלקולא כיון שאמר לה ולפע"ד נראה מלשון הרמב"ם דס"ל דחיישינן לקלקולא אפי' לא אמר לה דמ"ש א"ל הודיעה שמפני זה אתה מוציאה כדי ליסרה ודע שאין אתה מחזירה לעולם האי ודע וכו' אינו תלוי במה שא"ל משום ש"ר אני מוציאך דאל"כ הו"ל לומר ואעפ"כ דע וכו' אלא הודעה אחריתי היא אינן תלויין זו בזו והכי משמע נמי מדכתב וכן המוציא את אשתו משום איילונית וכו' וכיון דבאיילונית לא יחזיר משום קלקולא אפילו בדלא א"ל דכיון שהוא מום גדול סתמו כפירושו ואעפ"י שלא א"ל יכול לקלקלה כמ"ש הרב המגיד להדיא ומביאו ב"י דכוותה נמי במוציא ש"ר ונדר כדמשמע מלישנא דוכן וטעמו של הרמב"ם בזה הוא משום דבברייתא דת"כ דלישנא קמא משמע סתמא דמצי לקלקלה אפי' לא א"ל משום ש"ר וכו' דסוף סוף איכא לעז והכי נקטינן דאפילו לא אמר לה כל עיקר משום ש"ר וכו' צריכין לומר הוי יודע וכו' דחיישינן ללעז דמקלקלא וא"צ לומר בדא"ל אלא דלא כפל דבריו דמקלקלא ואיכא לעז: כתב הרי"ף והרא"ש והא דאמרו רבנן לא יחזיר ואם החזיר אינו מוציא דגרסי' בפ"ב דיבמות וכו' וכ"פ הרמב"ם ותימא מפני מה לא כ"כ רבינו ואפשר דס"ל לרבינו דלא הביא הרא"ש דברי הרי"ף בזה אלא לשיטתו דמיירי בדלא כפליה לדבריו אבל לשיטת הרא"ש דדוקא בדכפליה לדבריו הוא דלא יחזור השתא אם החזיר צריך להוציא כיון דכפליה לדבריו איכא משום לעז אם היה רשאי לקיימה והילכך יש להחמיר בזו לחוש לקלקולא טפי דאפי' החזיר מוציא ולא דמי להך דפ"ב דיבמוח: