ומ"ש רבינו ע"ש הרמ"ה דלא יחזיר אפילו לא כפליה לתנאיה הכי משמע נמי מדברי הרמב"ם פ"י דה"ג דפסק בסתם לא יחזיר ולא כתב דוקא בדכפל דבריו וכן נראה מדברי הרי"ף דלא הביא אוקימתא דרבא דהוי מסקנא דתלמודא והוא תימה אכן בפי' המשנה כתב הרמב"ם טעם לפסק זה וז"ל דמ"ש חכמים באיילונית יחזיר ביארו בגמ' מאן חכמים ר"מ שמצריך תנאי כפול והלכה כר' יהודה עכ"ל וכך פי' הרב המגיד לשם וכ"כ בעל המאור וז"ל ור' יהודה לטעמיה דחייש לקלקולא ואמר לא יחזיר וס"ל דלא בעינן תנאי כפול ומסתברא לן דבהא כר' יודא נקטינן לחומרא כיון דר"מ הוא דפליג עליה וסוגיין בגמ' דחיישינן לקלקולא ולא בעינן תנאי כפול אלא בגיטא דש"מ ומאי דדמי ליה משום איסורא וכו' עכ"ל והב"י הקשה ואמר דהא כיון דשנה רבי לדר"מ בלשון חכמים משמע דסבר דהילכתא כוותיה בהא ואילו ראה דברי הרמב"ם בפירוש המשנה ודברי בעל המאור בספרו לא היה כותב כך עוד הקשה הב"י כיון דהרמב"ם סובר דהלכה כר"מ דבעינן תנאי כפול הו"ל לפסוק כחכמים דדוקא בדכפליה לתנאיה וזו קושיא היא אלא דאיכא לתמוה דלמה שפי' ב"י דעת הרמב"ם והרי"ף נמי קשה עיין עליו אלא שי"ל דאע"ג דדינא הכי הוא דבעינן תנאי כפול ורבי יודא נמי לא פליג עליה דר"מ בעלמא ומודה לר"מ דבעינן תנאי כפול דלא אשכחן בהאומר בקידושין דפליג בהא אלא ר' חנינא בן גמליאל מ"מ הכא ס"ל לר"י דהחמירו חכמים דלא יחזיר ואע"ג דלא כפליה לתנאיה כי היכי שיגמור בלבו לגרשה ולא יהא שם שום לעז וכמ"ש הרב המגיד דפירשו הרבה מפרשים ז"ל דקלקול זה אינו קלקול גמור שכיון שלא התנה ממש לא יכול לקלקלה אלא חשש לעז הוא וכן עיקר עכ"ל וכ"כ התוס' בפרק השולח (גיטין דף מ"ו) בד"ה דאי אמר דחששא זו אינה אלא לעז בעלמא ומש"ה החמיר ר' יהודה שלא יהא שום לעז ולא יחזיר אפילו לא כפליה לתנאיה אע"ג דדינא הוא דבעלמא בעינן תנאי כפול. עוד הקשה ב"י דאי איתא דכר"י ס"ל הו"ל למיפסק נמי במוציא משום נדר כר"י דאמר כל נדר שלא ידעו בו רבים יחזיר ושרי ליה מאריה בקושיא זו דאין דין זה דר"י תלוי באידך דר' יהודה וכיון דסתם לן רבי במתניתין דמוציא משום ש"ר ונדר שלא יחזיר בכל ענין ואפילו לא ידעו בו רבים וא"צ דעת החכם משמע ודאי נמי דאף בדלא כפליה לתנאיה דסתמא תנן דלא יחזיר ומשום הכי פסק גבי איילונית נמי כרבי יודא דלא יחזיר אפילו בדלא כפליה לתנאיה ועוד הקשה ב"י וז"ל ועוד דהרי"ף משמע שפוסק כחכמים שהרי כתב המשנה כצורתה סתם ואין לומר דהרמב"ם פליג עליה דהרי"ף כל היכא דאפשר עכ"ל נראה דאיפכא מסתברא דמדכתב הרי"ף תחלה סתם משנה דהמוציא אשתו משום ש"ר וכו' והביא עליה לישנא קמא דרב יוסף דאמר והוא דא"ל משום ש"ר אני מוציאך וכו' דקאי את"ק דאילו ר"ש ור"י במתני' לא איירי במוציא משום ש"ר אלא במוציא משום נדר וכך פירשו התוס' דתרי לישני דרב יוסף אליביה דת"ק פליגי וא"כ נראה דהרי"ף פוסק כת"ק דבכל ענין לא יחזיר וסתמא משמע אף בדלא כפליה לתנאיה השתא נמי ממילא דבפלוגתא דאיילונית הלכה כר' יודא דלא יחזיר כלל אפי' אף בדלא כפליה לתנאיה כמו גבי ש"ר ונדר ולא היה צריך לפרש דממילא משמע הכי דאל"כ קשיין אהדדי: