בגמרא אלא בך חטא ולא באשתך: הא דלא קאמר אלא אימא בך חטא היינו טעמא דלא חזר מלשון הברייתא דהברייתא ודאי קושטא קאמר ולא בקרבנך חטא ולא קשה דמבן עזאי נפקא דתנא דברייתא סבר כר"א שדרש אותו בזבח הוא מדבר והכא לא בעי ליישב רק לבן עזאי האיך דריש בך חטא כמו שכתבו התוס' ולזה קאמר שהוא דרש למעט דלא באשתך חטא וכן נראה בסוגיא דזבחים:
מבקשין ממנו ממון ואין לו: הט"א הקשה לפי' התוס' דעל עון נדרים קאי למה נענש על העתיד דילמא עוד ישלם. ותירץ דמיירי בגמר בדעתו שלא להביא ואז מיד נענש או דאיירי בנדר על הזמן דאם עבר הזמן אי אפשר לקיים נדרו עוד ע"ש. ולענ"ד לא בלבד על פי' התוס' קשה כן אלא גם על פי' רש"י שפירש דאיירי בגזל דאין לומר דבזה משכחת שאי אפשר לקיים עוד כגון שאכל הגזילה או שרפה מ"מ לא גמרה העבירה כל עוד שיכול לשלמה כדאמרינן מכות (דף ט"ז) דלא משכחת בטלו דגזילה כיון דאיתא בתשלומין ובזה קשה יותר דלא שייך תירוץ השני של הט"א. אמנם לענ"ד בין לשיטת רש"י בין לשיטת התוספת י"ל כיון דקרא איירי באין לו מה לשלם א"כ בזה נגמרה העבירה דזה הוא באשר הוא שם דאע"ג דאפשר שלעתיד יהיה לו ממון וישלם מ"מ לא דנין אלא ע"פ מה שהוא עתה שכן כתבו התוס' בגיטין (דף ל"ג) ובמכות (דף ט"ו) דעונשין על העובר על נזירותו אע"ג דאפשר שישאל על נדרו ויעקר הנדר מעיקרו מ"מ לא אזלינן אלא בתר השתא ולכן שפיר שייך שיענש אע"ג שאפשר שיבא העת שיפטר עצמו. וכן משמע מלשון מבקשים ממנו ממון ואין לו דיליף מקרא אם אין לך לשלם דלב' תירוצי הט"א קשה איך שייך ואין לו הרי יש לו רק שלא רוצה לשלם או שלא יכול עוד לשלם שכבר עבר הזמן. שוב בא לידי חידושי הריטב"א וראיתי שכ' כעין זה רק שכתב שאיירי שתבעו אותו כשהיה יכול לשלם ונענש על שלא שלם כשתבעו אותו:
מוצא שפתיך זו מצות עשה: הרמב"ם הלכות מעשה הקרבנות (פ' י"ד) כתב אחד נדרים ונדבות עם שאר דברים כו' מצות עשה מן התורה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחלה שנאמר ובאת שמה כו' ע"ש. וכ' המשנה למלך שלא מצא מקום דין זה שיהיה כל אלו בעשה דפשטא דקרא לא משמע אלא במידי דהקרבה וכ' עוד דבעל החינוך כ' דעשה זו אינה נוהגת אלא בזמן הבית ולהרמב"ם נוהג אף בזה"ז. והנה ודאי פשטא דקרא דובאת שמה משמע כבעל החינוך ולכן ק' להרמב"ם מנ"ל דנוהג בזה"ז. ונלע"ד דבגמרא אמרינן דאית לן תרי קראי חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב. והנה לא מפרש איזה משניהם איירי באמר ואיזה באפריש. אמנם הא אפשר להוכיח דקרא קמא איירי באפריש דהא מוקמינן מיעוטא דהוא ולא חליפיו בהומם ועבר עליו ב' רגלים וזה ע"כ לא משכחת אלא באפריש ולא אקריב וא"כ ממילא קרא בתרא דמוצא שפתיך איירי באמר ולא אפריש וכן משמע פשטא דקרא דמוצא שפתיך. שוב ראיתי שגם בפ"י הוכיח דקרא קמא איירי באפריש דהא מרבינן בקרא קמא בכור ומעשר בהמה וזה לא משכחת שאמר ולא אפריש דבכור מרחם קדוש ובמעשר אמירתו והפרשתו באין כאחד. ועוד הוכיח כן מדדרשינן ועשית שיכופו ב"ד וא"כ קרא שני ע"כ באמר ולא אפריש כתיב דאפריש ולא אקריב מיקריב אותו נפקא. והנה ראיתו ראשונה לא שייך רק לגירסת התוס' ולא לרש"י דלא גרס בכור וגם מעשרות מפרש רק על מעשרות של תבואות כנראה מפירושו ובהם עובר אם לא הפריש. וגם ראיתו השנית אינה מבוררת כ"כ דאפשר דגם יקריב אותו איירי בחייב חטאת ואשם ועולת ראיה ושלמי חגיגה דב"ד כופין אותו להקריבם ולכן אינו מוכח דאיירי באפריש ולא אקריב. ולא ידעתי למה לא הוכיח הפ"י מראיתנו מהוא ולא חליפיו דזה ע"כ לכ"ע לא משכחת רק באפריש אכן הקשה הפ"י דאי ברייתא ראשונה איירי באפריש ולא אקריב ע"כ ברייתא שניה איירי באמר ולא אפריש. וא"כ קשה למה לא מייתי ג"כ כמו ברייתא ראשונה לקט שכחה ופאה דבשלמא אי באפריש ולא אקריב איירי א"ש דזה לא משכחת במתנות עניים שאינו מחוייב ליתן לעניים אלא הם יקחו אבל אי בלא אפריש איירי הו"ל למיחשב גם הני. ועוד הקשה למה בצדקה מצריך תרי קראי לא לכתוב אלא במה דמיירי באמר ולא אפריש ואנא ידענא דכל שכן באפריש ולא נתן לעניים דבזה לא שייך הצריכותא דכל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא דכל זמן שלא קבלו העניים אינה צדקה שלהם ולכן הוכיח הפ"י דלא מסיימי קראי להיות מדבר זה באמר וזה באפריש אלא עירוב פרשיות יש כאן ודרשינן בכל א' מה ששייך בו ומה שחסר בזה גילה זה ע"ש והוא הדרך הנכון לענ"ד בביאור הסוגיא. ובהכי א"ש מה שהקשה הט"א דמאי פריך עשה מובאת שמה נפקא דילמא צריך קרא למידי דלאו בר הקרבה נינהו וגם לבזמן שאין בהמ"ק קיים דלא אתי מובאת שמה ע"ש. וא"ל דהקושיא היא איפכא דלא לכתוב אלא מוצא שפתיך ול"ל קרא דובאת שמה דז"א דממוצא שפתיך לחוד ודאי ליכא למילף דלא ידענו מתי עובר וצריך ובאת שמה לזמן הרגל אבל לפ"ז א"ש דפשיטא להגמרא דעירוב פרשיות יש ולא בא להקשות דלא לכתוב פסוק א' מהם אלא בא לבאר דפסוק א' איירי באמר ולא אפריש ואחד באפריש ולא אקריב ומה שחסר בזה גילה זה דלענין עשה גילה קרא דמוצא שפתך כל שאר דברים חוץ מקרבנות ולענין העת גילה קרא דובאת שמה שאינו עובר עד הרגל. וכמו דלענין אזהרה לב"ד ולענין נדר ונדבה וקדשי בדק הבית וחטאות ואשמות כתיבי תרי קראי להורות שאין חילוק בין אמר ולא אפריש ובין אפריש ולא אקריב ה"ה ג"כ לענין עשה דעירוב פרשיות יש ולכן פסק הרמב"ם א"ש שהביא גם על שאר דברים עשה דובאת שמה להורות העת שברגל אחד עובר:
נדבה כמשמעו: וכן אמרינן לעיל נדבה מנין ת"ל אם נדר או נדבה ובשו"ת פנים מאירות ח"א (סי' צ"ט). הקשה מזה על מה שכתב רש"י בנדרים דף ט' דבל תאחר אין שייך בנדבה דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא והוא מפורש נגד סוגיא דהכא דרק לס"ד אמר בגמרא סברא זו. אבל אחר דכתיב נדבה בפירוש יש בנדבה ב"ת והיא קושיא עצומה לא לבד על רש"י אלא גם על הרא"ש שכתב ג"כ בפירושו דהתקלה היא משום מעילה ולא כ' משום ב"ת כמו שכ' הר"ן שם ומשמע מזה דגם דעתו כדעת רש"י דליכא בנדבה משום ב"ת והוא תמוה. ומה שכתב בפנים מאירות שם לתרץ קושיא זו דודאי אין חשש שלא יקריב הקרבן שלפניו אל אהחשש הוא שמא יאבד ולא ירצה להביא אחר תחתיו וזה לא שייך רק גבי נדר אבל לא בנדבה דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ואין חייב באחריותו עכ"ד לענ"ד דחוק מאד דהאיך תלי בבי גזא דרחמנא איתא שהיא סברא שדחה הגמרא כאן ולא כתב בפשטות דאין חייב באחריותו כיון שלא קיבל עליו להביא דאי הטעם משום דבי גזא דרחמנא איתא גם בנדר והפריש ואבד לא יהיה חייב באחריותו ועוד הרי גבי נדבה אין חייב באחריותו ואפילו היכא שמת הקרבן דלא שייך הך טעמא דבי גזא דרחמנא איתא. והנלע"ד דבריש זבחים אמרינן ואיבעית אימא כתיב קרא מוצא שפתיך כו' ע"ש. וכבר העירו התוס' שהרי דרשינן מפסוק זה דעל נדבה עובר בב"ת וכתבו דהתם דריש מפשטא דקרא ולענ"ד כיון דצריך לדרשה דשם לפשטא דקרא האיך דריש דרשה דהכא מיתור דנדבה ועוד דשם בזבחים (דף ד') עביד צריכותא למה צריך קרא דמוצא שפתיך אחר דכתיב וזאת התורה ע"ש והאיך שייך צריכותא כיון דבלא"ה צרך לדרשה דהכא ולכן היה נלע"ד דסתם גמרא דזבחים סובר דברייתא קמייתא חולק על ברייתא שניה לענין דרשה דנדבה שכן משמע מדקאמרה נדבה מנין נאמר כאן נדר ונאמר להלן אם נדר או נדבה כו' וכבר העירו התוס' דהוי מצי להביא מהאי ענינא גופא דכתיב בי' כאשר נדרת נדבה והרשב"א ישב דהא מצריך תרי קראי חד ללא אפריש וחד ללא אקריב אכן זה ודאי לא נעלם גם מהתוס' אלא שהם הקשו דלמה צריך למילף מתודה דמה להלן נדבה עמו דודאי לא נאמר לענין ב"ת אלא גילוי מילתא הוא ביותר הו"ל למילף מנדרת נדבה שהוא מענינא דב"ת לגלות מה להלן לענין אפריש ולא אקריב נדבה כנדר אף הכא לענין אמר ולא אפריש ולכן משמע מזה דהברייתא לא דורש הך דכאשר נדרת נדבה לענין ב"ת אלא לדרשה דזבחים להורות דשלא לשמה כשר וכיון דגם זה לא לענין ב"ת איירי לכן מייתי הפסוק הקדום דאם נדר ולפ"ז באמת לית לן קרא דנדבה באפריש ולא אקריב דמסתמא קרא קמא באמר ולא אפריש איירי וכמו שכ' גם הרשב"א ועל כן שפיר כתבו רש"י והרא"ש דבנדבה ליכא משום ב"ת דכיון דלית לן קרא קיימא הסברא דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וכתב רש"י כן עפ"י סוגיא דזבחים כן נלע"ד בישוב תימה זו:
חד דאמר ולא אפריש: ק"ל דמשמע הא אפריש אינו עובר בב"ת והרי מיד קאמר דאפריש ולא אקריב גם כן עובר וא"כ הכי הול"ל חד דאמר ולא אקריב וחד דאפריש ולא אקריב. ונראה דזה הוקשה להרמב"ם ולכן כ' בסתמא בין בנדר (דהיינו אמר) ובין בנדבה (דהיינו הפריש) עובר בב"ת אם לא הביא וכן כתב שם לענין כפיית ב"ד בין שנדר ולא הפריש בין שהפריש ולא הקריב כופין אותו עד שיקריב עכ"ל וא"כ ביותר קשה על הגמרא דקאמר חד אמר ולא אפריש מה נפקותא אם הפריש או לא הא לעולם עובר עד שיקריב ונלענ"ד דשפיר יש נפקותא כגון שאמר ועברו ב' רגלים והפריש ולא הקריב ועבר רגל ג' דאם לא הפריש עברו ג"ר באמר ולא הפריש ועובר בב"ת אבל בהפריש אכתי לא עבר בשלא הקריב כיון דאחר הפרשה לא עבר עדיין רק רגל א' ואפילו לענין עשה דרגל אחד יש נפקותא כגון דאמר ולא הפריש קודם הרגל וברגל עצמו הפריש דאם לא הפריש עבר עליו הרגל כולו ועובר בעשה אבל בהפריש ולא הקריב אפילו היה קרבן שהי' יכול להקריב בי"ט לשלמי שמחה מכ"מ לא עובר בעשה כיון שלא עבר עליו הרגל כולו משעה שהפריש:
וצדקה מיחייב עליה לאלתר: הא דנקט רבא צדקה דוקא ולא ג"כ לקט שכחה ופאה ומעשר עני דהא גם בהם מיחייב לאלתר היכא דקיימי עניים כמ"ש התוס' לעיל (דף ד' ע"ב) י"ל משום דעל ברייתא בתרייתא קאי דלא כתוב שם רק צדקה. והא דבאמת לא אמר רבא כן רק אברייתא בתרייתא ולא אקמייתא י"ל דבזה יקשה פשיטא דלא שייך התירוץ הואיל ובענינא דקרבנות כתיב שהרי שם יש קראי ג"כ חוץ מצדקה על לקט שכחה ופאה ועל מעשרות שאינם קרבנות אבל בברייתא בתרייתא דלא אית לן קרא רק על קרבנות דגם קדשי בדק הבית מקרי קרבן כדכתיב ונקרב את קרבן ה' כדאמרינן ספ"ק דתמורה בזה ה"א דגם צדקה כמוהם בדאפריש ולא נתן לעניים אינו עובר רק בג"ר כקרבנות לזה אשמעינן דעובר לאלתר היכא דקיימי עניים:
עובר בעשה: ראיתי קושיא בשם ספר חקרי לב כיון דברגל אחד עובר בעשה למה לא כפינן להביא לאלתר דניחוש שמא ימות וכמו דאמרינן בנדרים דהאומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר חייב להיות נזיר מיד דחיישינן שמא ימות. ולענ"ד יש לומר עפ"י מה שכתבתי בספרי דסוכה (דף כ"ד) שיש חילוק בין חשש מיתה לזמן מוגבל לאינו מוגבל דלזמן מוגבל לא חיישינן כיון דרוב בני אדם לא מתים באותו זמן אבל לזמן שאינו מוגבל חיישינן מיד כיון דרוב או כל בני אדם מתים לכן אין גבול לומר מתי יתחיל חשש מיתה ולכן הכא שיש גבול עד הרגל לא חיישינן למיתה אבל בנזיר שלא נתן זמן שאמר לא אפטר מן העולם בו חיישינן מיד למיתה ולכן יהיה נזיר מיד:
אימר דמחוסר זמן היה: בלא"ה הוי מצי למימר דכיון דאם מחוסר זמן היה ע"כ נולד בפסח וא"כ לא עבר עליו רגל שלם ולפי מה דאמרינן לעיל אם לא עבר הרגל כולו אינו עובר אלא ניחא לי' למימר דאימא מחוסר זמן היה דלפ"ז אפילו נולד בתוך שמונה קודם הפסח ג"כ אינו עובר כיון דחסר מהרגל אותן ימים שהיה עדיין מחוסר זמן ברגל:
ברש"י ד"ה עובר בעשה. על הקרבן: צריך ביאור מה בעי רש"י בזה. וי"ל דרש"י ס"ל ג"כ כמ"ש הרשב"א לעיל דמה דקאמר רבא ובצדקה עובר לאלתר היינו בעשה דוקא. דל"ת גם בצדקה ליתא רק אחר ג' רגלים ולהכי מפרש רש"י עובר בעשה על הקרבן לאפוקי על הצדקה דעובר בעשה לאלתר כמאמר רבא לעיל:
בתוס' ד"ה אלא. אבל נראה דמיירי בנדר: מה דלא ניחא לרש"י לפרש כן יש לומר דלשון מבקשים ממנו ממון לא משמע דאיירי בנדר דלמה נקט ממון דוקא דהרי עיקר ב"ת הוא בקרבנות ואם כן הוי ליה למימר סתמא אא"כ אין לו לשלם נדרו אבל ממון משמע גזל יותר. עוד י"ל דיישוב פירש רש"י שבשבת נאמרה מימרא זו בשם ר' נתן והכא וסנהדרין וזבחים בשם ר"י ור"א ואין זה מדרך הש"ס שיאמר אמורא מה שכבר אמר התנא ועכ"פ הול"ל תניא כוותי' דר"י ועוד למה אמר הכא סד"א מדאמר ר' יוחנן ולא אמר סד"א מדאמר ר' נתן גם היה ק"ל לרש"י מה שהקשו התוס' כיון דאמרינן בעון נדרים אשתו מתה איך אמר בך ולא באשתך ולכן פי' רש"י דר"י ור"א לענין ממון דגזל איירי ודלא כר"נ דמוקי ליה לענין נדרים. ולר"נ באמת לא דריש בך ולא באשתך אבל לר"י ה"א כמו שמתה אשתו כלא שלם ממון שגזל שגם על ממון שנדר ואינו משלם מתה לכן כתיב ולא באשתך:
בא"ד. והא דדריש הכא בך חטא: לפי הנראה בשבת שם רק ר' נתן ס"ל בעון נדרים אשתו מתה. אבל רבי וראב"ש לא ס"ל כן. ולפ"ז י"ל דר' נתן באמת לא דרש בך חטא ולא באשתך כדדרש בן עזאי אלא כדרשה דברייתא דלעיל שלא נפסל הקרבן ובן עזאי ס"ל כדרשה דרבי ור"א בר"ש דפליגי ארבי נתן. אכן התוס' קושטא קאמרי דיש חילוק בין משלם לבסוף או לא ולפי דברינו לעיל עוד יש לחלק בין יש לו לשלם שאז אינו נענש על שם סופו ובין אין לו לשלם שאז נענש באשר הוא שם. וע' בשו"ת הרשב"א ח"ג (סי' שמ"ח) מה שכתב בענין זה:
ד"ה תשמור. וצריך לחלק בהא דר"י: לענ"ד יש לחלק דהתם דדריש ר' יוחנן למעט תפילין בלילה מימים ימימה דהוי לאו הבא מכלל עשה ביום ולא בלילה דאע"ג דלאו הבא מכלל עשה דינו כעשה מ"מ לזה גלי תשמור לעשותו ללאו גמור כיון דבלא"ה משמעותו לאו אבל היכא דקאי תשמור על עשה גמור אז אינו רק עשה וע' מה שכ' התוס' בזה בערובין (דף צ"ו) שנראה קצת שכוונו לחילוק זה אכן מה שכתבו שם דמי שאינו מניח תפילין ביום לר"י אינו לוקה דלענין זה הוי עשה צ"ע דאפילו הוי לאו ג"כ אינו לוקה כיון שאין בו מעשה ור"י ס"ל במכות (דף ט"ו) לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו:
ד"ה יקריב. כדאמר בפרק נערה: כדאמר בפ' הכותב (דף פ"ו) כצ"ל: והכי איתא התם תנינא בד"א (פי' רש"י דלוקה ארבעים) במצות ל"ת אבל במצות עשה כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו (פי' רש"י קודם שעבר על העשה ויש בידו לקיים) וצ"ע דמקום שיש עשה ול"ת ועל הל"ת אין לוקין אם אז מכין אותו לקיים העשה דאפשר דוקא בעשה גרידא לוקין עד שתצא נפשו אבל כשיש עשה עם ל"ת כשם שאין לוקין על ל"ת כך אין לוקין על מ"ע. ולכאורה יש להוכיח כן דבכל לאו הניתק לעשה דאמרינן למ"ד בטלו ולא בטלו אינו לוקה כל זמן שלא ביטל העשה ולמה אין מכין אותו עד שתצא נפשו לקיים העשה ואפילו למ"ד קיימו ולא קיימו דלוקה על הל"ת ופטור ולמה לא מכין אותו עד שתצא נפשו לקיים העשה כגון גבי אונס שגירש דאמרינן מכות (דף ט"ו) כל ימיו בעמוד והחזר קאי ולמה לא מכין אותו עד שתצא נפשו לקיים העשה וכן גבי השבת אבדה דהוי עשה ול"ת ואינו לוקה מטעם דהוי לאו שאין בו מעשה ולמה לא מכין אותו עד שישיב את האבדה. ואפילו נימא דאין כופין רק על עשה שעובר הזמן וכמו שמשמע לשון רש"י דומיא דסוכה ולולב מ"מ קשה ממה דאמרינן בפסחים (דף צ"ה) דבל יראה הוי ניתק לעשה דתשביתו למה לא מכין אותו לקיים העשה שהרי כשיעבור הפסח אי אפשר לקיימה עוד. ומכ"ז היה נלע"ד דלא נמסר הל"מ שמכין עד שתצא נפשו רק בעשה גרידא אבל כשיש עשה עם ל"ת אז לוקין על הל"ת לבד ואם על הל"ת אין לוקין גם על העשה אין לוקין ולפ"ז לא יקשו מה שהקשה התוס' למה צריך קרא דיקריב שכופין אותו כיון דאיכא עשה דשאני הכא דאיכא בהדי עשה גם ל"ת דבל תאחר:
בא"ד. ואפילו חטאות ואשמות נמי: עי' מה שכתבתי בזה בספרי ע"ל בכריתות (דף י"ב):
בא"ד. ואם אין מוצאין למשכנו אז כופין: לא זכיתי להבין איך שייך שכופין אם אין לו במה לשלם ולא ידעתי למה לא כתבו עפ"י חלוקים דהכי דכשרואים שהוא מתעצל ומוציא הוצאות חנם אז ממשכנין גם קודם שיגיע הרגל זמן העשה או הל"ת אבל כשאין רואין כן אז אין ממשכנין אבל כשיגיע הרגל אז כופין אותו ובהכי איירי קרא דיקריב:
בא"ד. הרי בתשובה מתכפר: צ"ע למה לא הזכירו דהכי אמרינן בזבחים (דף ז') אמר רבא עולה דורן הוא כו' ע"ש. וי"ל דשם איירי בעולה הבאה עם חטאת כנראה ממשל דנכנס פרקליט תחילה והתוס' קמ"ל הכי דאפי' בעולה הבאה לבדו אמרינן כן וע' במג"א סימן א':