בגמרא תניא נמי הכי: הט"א הקשה איך שייך תניא נמי הכי בדבר שהוא פלוגתא דתנאי דבמגילה (דף י"ח) פליגי תנאי בהכי אם שהה לגמור את כולה אם חוזר לראש ולענ"ד י"ל כיון דבסוכה (דף נ"ד) אמר רב כהנא אין בין תקיעה תרועה ותקיעה ולא כלום ואמרינן שם לאפוקי מדר' יוחנן דאמר שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא ולפי מה דאמרינן שם רב כהנא ס"ל כר' יהודה דס"ל דתקיעה תרועה תקיעה אחת הוא ואסור להפסיק ביניהם ולפ"ז ר' יוחנן ע"כ דס"ל כרבנן דר' יהודה וס"ל ג"כ כת"ק דר' מנא דבהפסיק א"צ לחזור לראש ולכן שפיר קאמר תניא נמי הכי דאיכא תנא דס"ל כר' יוחנן דס"ל כהני ב' תנאי:
בגמרא ושל יוה"כ מעכבות: התוס' לעיל (דף ל"ג) הוציאו מפירוש רש"י שמפרש שהתקיעות מעכבות את הברכות והברכות את התקיעות והקשו עליו ממה דתנן מי שבירך ואח"כ נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע ג"פ הרי דלא מעכבין זא"ז וכן הקשו ממה דתניא לקמן שתי עירות באחת תוקעין וכו' דג"כ מוכח דאין מעכבין זא"ז ולכן פירשו דקאי אתקיעות לעצמו שמעכבין וכן הברכות לעצמן מעכבין זא"ז וכן כתבו הרא"ש והר"ן וביום תרועה נדחק ליישב ואפילו בדוחק לא יישב רק הקושיא ממי שבירך דמפרש שאיירי שלא כדין וזה ודאי דוחק והקושיא מברייתא דב' עיירות לא יישב כלל. ולענ"ד י"ל דגם בברייתא יש לדקדק כיון דרוצה להשמיענו דמלכיות זכרונות ושופרות מעכבין זא"ז למה מייתי ברייתא דלעיל (דף ט"ז) אמר הקב"ה אמרו לפני וכו' דאיירי באמירה דהיינו בברכות ולא מייתי ג"כ ברייתא דלעיל (דף ל"ב) זכרון אלו זכרונות תרועה אלו שופרות וכו' לפרש טעם למה תקיעות מלכיות זכרונות ושופרות מעכבין זא"ז ולכן י"ל דבאמת שתקיעות מעכבות זא"ז לא רצה הברייתא להשמיענו דזה פשיטא כיון דהתורה צותה יחד שלשתן מצוה אחת הם. אבל הברייתא רצתה להשמיענו דהברכות מעכבות את התקיעות דאמר הקב"ה אמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות ולכן התקיעות צריכות להברכות להיותן מצוה כתקנה אבל הברכות במקום שאין לו שופר לא נתעכבו ע"י התקיעות דרק לצד אחד יש עיכוב דהברכות מעכבות את התקיעות וכלשון הברייתא לקמן כשהוא שומען על סדר הברכות ולא אמר ג"כ איפכא כשהוא מברך על סדר התקיעות אלמא דרק הברכות מעכבות את התקיעות אבל איפכא לא וגם מוכח מברייתא דלקמן דעכוב זה הוא דוקא בחבר עיר דהיינו בצבור אבל ביחיד לא כדאמר אבל שלא בחבר עיר שומען על הסדר ולא על סדר הברכות ולכן לא קשה ממי שבירך ואח"כ נתמנה לו די"ל דאיירי ביחיד ועוד דאם אין לו שופר מ"מ יכול לברך וגם מברייתא דב' עיירות לא קשה די"ל דמקום שתוקעין לא היה בחבר עיר ושם תוקעין בלא סדר ברכות ומקום שמברכין אעפ"י שזה ע"כ בצבור הוא דיחיד אינו יכול להוציא מ"מ ל"ק דתקיעות אין מעכבות את הברכות. ועיין בה' שופר סוף פ"ד ששם הראב"ד השיג על הרמב"ם וכפי הנראה ס"ל ג"כ כשיטת רש"י דכאן ועל פי דברינו א"ש מה דקאמר של ר"ה ושל יוה"כ מעכבות ולא קאמר מעכבות זו את זו כמו שאמר באין מעכבות דרישא דבאין מעכבות באמת לא הברכות מעכבות את התקיעות ולא התקיעות מעכבות את הברכות ולכן נקט רש"י גם הך צד אין מעכבות אם בירך ולא תקע אבל לענין מעכבות רק חד צד מעכב:
והא ספק: רש"י פי' דהספק הוא שמא כבר הלכו לביתם ובזה שפיר שייך באחד תוקעין שודאי הוא שתוקעים אבל הרמב"ם בחבורו כתב ספק שימצא שם תוקע ולפ"ז קשה איך קאמר בלשון ודאי באחד תוקעים ויש לומר דהוא מפרש כמו שכתב הריטב"א שבשנים שעברו תוקעין שם והספק הוא אם גם בשנה זו יתקעו:
בתוס' ד"ה מתשעה. ונראה לקיים גרסת הספרים: מזה לכאורה קושיא על רש"י דאיך כתב דמתרי גברי משתמע כיון שלא שמע על הסדר אבל יש ליישב שיטת רש"י עפ"י מה שכתב הריטב"א וז"ל וכשאמר מט' בני אדם לא יצא היינו אעפ"י ששמען כסדר אלא שהיה שומע התקיעות או התרועות מט' בני אדם והיו קולות הרבה ביחד וכן פירש רש"י ז"ל ולא נהירא דא"כ ל"ל למינקט מט' בני אדם אפילו מב' וג' נמי. עוד דהא משמע דלא יצא כלל ואמאי ליפוק ידי סימן אחד מיהת דהא קיי"ל דתרי קלי משתמעי בשופר ומגילה דאיירי בחביבא ליה יהיב דעתיה ושמע אלא ודאי כדאמרן עכ"ל. הרי דהריטב"א מפרש כוונת רש"י שמפרש הגירסא דלא יצא ששמע הט' תקיעות כסדרן רק שהרבה תקעו תקיעות יחד והרבה תקעו תרועות יחד ובזה קאמר דלא יצא ועל זה הקשה רש"י למה לא יצא הרי תרי קלי מתרי גברי משתמעי ולכן מחק הגירסא לא יצא:
ד"ה לדידי. אע"ג דפליגי עלי' רב ושמואל: לא תרווייהו פליגי דלשני לשונות דמייתי שם לא פליגי רק רב או שמואל וכונת התוס' דנגד כל אחד מהם הלכה כר"י:
בא"ד. ושותקים עד שיגמור זולתות: הפ"י הקשה דמשום הפסק אין קפידא דשומע כעונה והוי כאלו אומרים בעצמם הזולתות אבל יותר יש לתמוה למה לא הקשו התוס' מטעם שבמקום שאמרו לקצר אין רשאי להאריך וכמו שכתב הטור סי' ס"ח דמטעם זה יש למנוע לאמרם והניח דברי התוס' בצ"ע. ולענ"ד לק"מ שכפי הנראה היה חילוק במנהג אמירת הזולתות ופיוטים בין ימי התוס' לימי הטור שהתוס' כתבו דהש"ץ אומר והצבור שותקים וכפי הנראה מהטור בימיו כל הצבור אמרו הפיוטים עם ש"ץ וכן נראה ממהרי"ל שהביא הדרכי משה שם שהקפיד על הבחורים שלמדו בשעה שאמרו הקהל קרובץ והם לא שמו לבם לומר אותם ולכן כשאומרים כל הקהל הפיוטים שייך הקפידא מאין רשאי להאריך אבל לפי המנהג בימי התוס' שרק ש"ץ אומר הזולתות אין קפידא בזה על הקהל רק על ש"ץ. ולכן ניחא להו להתוס' מה שקשה בזה על הצבור גם בלא"ה כבר כתב הטור שם בשם הראב"ד והר"ת שאין קפידא משום אין רשאי להאריך ומה שהקשה הפ"י הרי שומע כעונה ואין כאן הפסק ידוע שאין כל הציבור שומעים להיותם כעונים והרי הטור הקפיד שיהיה סבה לשיחה בטילה כש"כ שיש לחוש להפסק כשלא ישמעו: