בגמרא תקיעה דכולהו בבי: אכתי צריך טעם למה נקט תקיעה לשון יחיד ותרועות לשון רבים לכן מדויק יותר גרסת המשנה במשניות שכתוב שם תקיעות לשון רבים:
חד בבא ותו לא: הרמב"ם בחבורו כתב דשיעור תקיעה כחצי תרועה משום דמפרש תקיעה דכולהו בבי דהיינו השש תקיעות הם כשלש תרועות וכמו שכתב הר"ן בשמו ולפ"ז פליגי מתניתן וברייתא דלמתניתן שיעור תקיעה כחצי תרועה ולתנא ברא שיעור תקיעה כתרועה שלמה אכן לפ"ז צ"ע מה דאמר אביי לקמן בהא ודאי פליגי ופירש רש"י אע"ג דאוקימתא ברישא לא פליגי אבל בסיפא ודאי פליגי והיינו רש"י לשיטתו דלפירושו לא פליגי ברישא אבל לפי' הרמב"ם דברישא ג"כ פליגי איך שייך הלשון בהא ודאי פליגי:
בתוס' ד"ה שיעור. וצריך ליזהר בשברים: במהרש"א הקשה דלמה לא יאריך בשבר הרי אם תרועה שברים הוא א"כ אין שבר אחד כתקיעה ועיין מה שתירץ. וביום תרועה כתב שאי אפשר לומר כתירוצו וגם בהגהת אשרי הקשה על הרא"ש כן אבל לענ"ד כוונת התוס' והרא"ש כמו שכתב הריטב"א קושיא זו בזה הלשון ואיך יהיה שבר דתנא ברא כתקיעה דתנא דידן עכ"ל והוא קרוב למה שתירץ הב"י על קושיא זו בסי' תק"ץ ע"ש:
בא"ד. אי אפשר לומר כן: לענ"ד יש ראיה לפי' רש"י ממה דתנן במנחות (פ"ג) שני סדרים מעכבים זה את זה שני בזיכים מעכבים זא"ז הסדרים והבזיכים מעכבים זה את זה הרי דהיכי דקאי על א' קתני זה לחוד וזה לחוד הכי נמי הוי צריך למתני הברכות מעכבות זו את זו התקיעות מעכבות זא"ז ומדקתני התקיעות והברכות מעכבין זא"ז דומיא דהסדרים והבזיכין מעכבין זא"ז וכפי' רש"י ועיין מה שכתבתי לקמן (דף ל"ד) ביישוב קושיית התוס':