1
בנפשנו נבא לחמנו מפני חרב המדבר יובן ע"פ מ"ש ישראל ונפשנו קצה בלחם הקלוקל והתאוו תאוה לאכול בשר. והטעם הוא דבאמת לא על הלחם לבדו יחיה האדם רק על כל מוצא פי ה' והיינו לתקן ניצוצי רוחניות שבתוכה. ולפי זה כשאוכל לחם צריך להעלותן ממדריגת צומח לחי ומחי למדבר. משא"כ כשאוכל בשר אינו צריך להעלותן רק ממדריגת חי למדבר ולכך התאוו תאוה לבשר. אמנם באמת ניצוצי דבר חי צריך לתיקונם אדם שלם דוקא לפי שהם קשים לתקן ולכך כ' האר"י ז"ל מן הדין שלא לאכול בשר. וישראל שהתאוו תאוה לאכול בשר בלי שלימות נענשו כמ"ש והיה לכם לזרא פירש"י לחרב. וז"ש בנפשנו נביא לחמנו הכוונה שנביא מזון לנפש בליקוט ניצוצי לחם ולא בשר דבעת החורבן לא היו בשלימות לתקן אותם וזהו שרמז מפני חרב המדבר דשם התאוו תאוה לאכול בשר והיה להם לחרב ולכך נתקן רק ניצוצי לחם וק"ל: