שהסתיר פניו
שמות לד: "ומשה לא ידע כי קרן אור פניו". זו מידת ענווה שבמשה שכמו 'צדיק נסתר' לא ידע את המעלה העליונה אליה הגיע. שעה שהוא פוגש את המלה האלוהית, ומעביר אותה לעם – פניו גלויים. בחזרו אל 'שיגרת חייו' – הוא שֹם מסווה על פניו. חיי היום-יום אינם יכולים, כביכול, להכיל את ה'קרינה הרדיואקטיבית' של הקודש...
לפי פירוש הרמב"ן כש"ראו (העם) את קרני ההוד פחדו מגשת אליו וחזרו אחורנית (---) ופחדו פן יפרוץ בהם ה'" ואילו אליבא דאבן עזרא היה משה גלוי פנים "כל זמן שהיה מדבר אל בני ישראל דברי השם, ובכלותו ישום המסוה שידע שיסור האור וישובו פניו כאשר היו, וזה יהיה גרעון למשה אם יראו ישראל פניו בלי אור". האם היה אמן המדינאות, אשר ידע שבלי תאורה שמיימית טובה אין הצגה, או – כפי שמוסיף וטוען אבן עזרא "בעבור כבוד האור"?
במשולש אלוהים – משה – העם אנו רואים את הדיאלקטיקה המורכבת של 'הגילוי והכיסוי' בחיים הציבוריים. אלוהים מתגלה ומתכסה כלפי משה – ומשה מתגלה ומתכסה כלפי אלוהים והעם. גילוי וכיסוי, כמין מדרגות בשלשלת הקבלה והמסירה.
שמות רבה: המדרש עוסק במורכבוּת ובסתירות שב'מפגש בנקרת הצור'. מה ראה משה ומה יכול היה לראות? מה גילה לו אלוהים ומה הסתיר ממנו? האם מרוב פחד החמיץ במעמד הסנה הזדמנות בלתי חוזרת להציץ 'מעבר לפרגוד' או זכה, מתוך שהיה עניו, לחלוק כבוד לאלוהי אביו? מה מידת הגילוי שאדם יכול להגיע אליה? כמה מותר לאדם להעז ולראות? או שמא עדיף להסתיר פנים דרך צניעות?
י.ח. ברנר: בקריאתו להתעורר מתהום היאוש שבחיים היהודיים, נזקק ברנר לתמונת התגלות אלוהים למשה בנקרת הצור. הוא קורא לצעיר היהודי: אתה חייב לצאת מנקרת הצור, להסיר מעיניך את הכף ולהתקדש להתחלה חדשה. אנו חייבים להעז ולהסתכל על מצבנו "עין בעין", גם אם 'עמדת הגילוי' הזאת מסוכנת בתהיותיה. רק כך לא נאבד. משה הסתיר פניו – אבל אנחנו אם נסתיר פנינו מלראות את הצפוי לנו בגולה – נאבד. מסוכן להציץ מעבר לפרגוד – אבל מסוכן שבעתיים להיות עוורים ולשקוע בהונאה עצמית ובמה שהוא ראה כתרדמת-מות.
"משה": האדם היחיד ששמו המפורש נכתב ע"י ביאליק בגו"כ.